Under The Bridge

Hello...
Do you miss me
I hear you say you do
But not the way Im missing you

חורף...חורף. איזה שיר מתאים. חורף מביא אתו דברים נפלאים. נו, אין טעם לשמוח כ"כ כי אין יציבות בכלום, ומסוכן לייחל לה, אבל בינתיים נהיה קר ואני הולכת בלילות, ועדיין חיה. גם צבא יכול להיות מצחיק, נאחזים באופטימיות, כשאפשר. אמביוולנטי...דברים מוזרים.

סתם כי: כשאני תופסת את עצמי מידרדרת לסגנון כתיבה טיפה יותר גבוה מ"לאיודעת, נעל, משו", זה מזכיר לי את גברת סחרחורת אחת, ואני חוזרת לסגנון הנעל. נו, לפחות אני לא כותבת "מאמם" בכל משפט שני..

טכסיום קורס ב8 לחודש, אף אחד לא יבוא לראות אותי שם, צפוי, וה8 זה גם המומולדת של מתן, צריך דחוף לחפש מתנת מומולדת...לפחות יש רעיון טוב.

הוא יצור כזה חמוד ומושי. חשיבה מבריקה. ועכשיו כשהוא עושה טובה אישית לי ומתגלח, הוא גם יפה. איזה מגניב לי..אני חברה של סטודנט להנדסת חשמל! =) זה פשוט טוב. אם רק הייתי מאוהבת בו, באופן קבוע.

בעוד שבועיים בערך, בעזרת המרפי, משחק תפקידים אצל ליאן. נראה לי שיהיה מגניב.

אני חייבת לרשום את סיפור שבירת הדיסטנס לפני שיכחה מוחלטת, אבל אני מתעצלת. ויש גם תמונות שצריך לצרף לסיפור...

קו 164 הוא רכבת שדים. מה רק לא רואים שם. שליש מהאנשים שאני מכירה, נראה לי. ועוד כלמיני. אני עוד חשבתי שהשגעון השתלט עליי לגמרי, ואני רואה מה שלא קיים. אני רואה את זה יושב על קצה המיטה שלי, הולך לידי ברחוב...נו כן, קפ"ס דחוף. אבל מתברר שלא הכל זה תוצאה של הרואין מהול.

אז באמת נתקלתי בעוגיפלצת, וזה היה נחמד נורא לשם שינוי. מקווה שלא עשיתי לו חררא גדולה מדי, אבל אם כן, הפעם הוא הביא על עצמו. =) בכלל, נראהלי שהתחלתי להבין משהו. כמה משהוים.

מצחיק איזה פאר עצום יש בין הבחוץ של הראש שלי לבפנים. בניתי מיתולוגיה פרטית עצומה, עם קשר קלוש למציאות, ואני נוטה להתפלש בה קצת הרבה, עכשיו כשיש לי איזה 3 שעות אוטובוס ביום.

אלוהים, אני מורחת חומר של פוסט אחד על איזה 3...

ועכשיו פינת הכפית, מוקדשת כרגיל לקיי. כי היא מפגינה נוכחות, מהווה תמריץ לכתיבה, ובאופן כללי חתולסקי חמודה.

אוראל:"שמעתם שנשיא המדינה גם אנס?!"

אורטל:"תדליקי רגע ת'חלון"

מנהלת מדור פרישה:"הם כאיו נתקעו בארון של גיל 18!"

ליאן לשיר:"הוא יודע לעשות אנשי קבע מנייר?"

אורן לדובי:"את לא רואה בישיבה?"

דובי:" האף שלי סתום וכשאני עומדת, הוא נפתח."

ליאן:"אני לא אכתוב פנייה לרמ"ד בעט תורכיז זוהר!"

לקוחה שבוזה:"עוגמת נופש"...

שיר:"אתם רוצים שאני אייצג את צה"ל כמו דחליל?!"

לקוח שבוז:"כנראה אני הולך להרוג מישהו...לא אותך דורין, אל תדאגי."

כי בשבילנו זו לא זכות לתת להם שירות!

מחר אני רוצה להבחן, מקווה שיהיה פסדר.

ועכשיו כיתורים, בידיעה שאסור. יש גם אנשים שחיים עם מחלה כרונית, ומה שפה זה ממש לא מחלה, הפרעה קטנטנה, כי הכל יחסי. אז כן, החלומות האלה עושים לי חשק לבכות, במיוחד כשהם מדהימים כמו שימי החיים היו פעם, ואפילו יותר. קצת מצחיק לרשום את זה נוכח המצב, אבל גם הוא משתנה כל הזמן. למדתי לחיות עם זה [להתקיים?], אבל זה לא עבר. לא כזה רחוק החודש ההוא, אותו אחד של ההתחלה והסוף ולא כזה הרבה הבדל...נראהלי גם בגיל 40 הפסיכולוג שלי ישמע מהספה הדיוק את אותו הבולשיט.

הרחובות שהיו שלי, ועדיין שלי, שורפים אותי לפעמים. כשאני הולכת בהם בחושך. במיוחד כשיש גשם והעולם מתחלק לשחור והבזקי אורות רטובים על הרצפה, ואני עומדת ממול ולא מבינה כלום. הרבה דברים שהיו שלי עכשיו חצויים. גם החיים?

בטח גם על הקטע הזה כולם יגידו שלא הבינו אותו בשיט.

Kiss the rain, whenever you need me
Kiss the rain, whenever Im gone too long
If your lips feel lonely and thirsty
Kiss the rain, and wait for the dawn
Keep in mind, we're under the same sky
And the nights as empty for me as for you
If you feel you cant wait till morning
Kiss the rain...

יש לי הרבה פארים להשלים פה. בטח לא אספיק את כולם בפעם אחת, לכתוב כלמיני שטויות לא ממש בא לי בקלות, אבל אם לא כותבים - שוכחים, ומקבלים נזיפות מהמפקדת 8 קילו. טוב, כנראה יהיה בהמשכים.

יש לי אמפי חדש. אני כמו האנשים האלה שמחליפים פלאפונים כמו גרביים...רק שאצלי זה אמפישלושים. עכשיו יש לי מקום לכל דבר שבא לי, שזה אומר השכלה מוזיקלית הרבה יותר נרחבת...ואני שוב נזכרת כמה שLiquid Tension Experiment זה גאוני לחלוטין. פשוט אהבה לנצח.

היום היה בוקר חורפי יפה, כזה שנעים להתעורר בו, לבן, עם גשם. איזה כיף להתעורר מאוחר - ב8. נדמה לי שאיבדתי סופית את היכולת שלי לישון כמו חזיר 15 שעות ביממה. שוב חלמתי כל משהו כ"כ "שמח" שמפחיד להתעורר ולגלות שזה לא היה באמת. אבל על זה מתישהו בהמשך.

העבודה נכנסה לקצב סדיר פחות או יותר [WTF, יומיות זה לא שירות, זו עבודה ב2 שקל]. זה חביב, כי תמיד יכול היה להיות גרוע יותר, ניצנים או משו. תמיד כואב לי הגרון עכשיו, אבל זו מחלה מקצועית, בקטנה. ונדמה לי שהשתחררתי לחלוטין מפוביית התחבורה הציבורית שלי...ככה זה כשבכל יום צריך לתפוס בממוצע 6 אוטובוסים.

הפרידו אותי מפלי ומורן, הן עובדות עכשיו במדור אחר, וזה חבל מאוד, נו לפחות הן נשארו ביחד, צמד חמד של רכלניות מהעולם הגדול. אבל עדיין יש את שיר, ליאן, דובי, וכל מיני חמודות מהקורס הקודם. וניקו את המקרר במועדון, כי כבר התחילו להתפתח בו צורות חיים אינטלינטיות יותר מחיילות מסויימות.

בסופ"ש הקודם עשיתי את מסע הכומתה שלי. באופן עצמי, לא תלוי בצבא. טוב, אולי קצת. הלכתי עם עידו. היעד היה חוף קיסריה. האמצעים המתוכננים היו רכבת ואוטובוסים. יצא ככה שעם הרכבת הכל הלך כמתוכנן. הגענו לפרדס-חנה. ביעד הזה תקפו אותנו קוצים בתחת והחלטנו ללכת אל האופק [ים, קיסריה, תחנת כוח, וואטאוור] בכוחות עצמינו. חשבנו שזה יהיה קרוב. מטומטמים. הלכנו דרך פרדס-חנה [כנראה, אנחנו עד עכשיו לא בטוחים] שממה, אח"כ אור עקיבא, אח"כ שוב דרך שממה. בתום כ3 שעות, וכ8 ק"מ, וכ10000 טון כיתורים שלי, הגענו לחוף קיסריה שבשלב זה הפסקתי כבר להאמין בקיומו, heep heep hooray. אנחנו אנשים שמוכנים לעשות הרבה בשביל צדפים איכותיות. ובכלל, עכשיו כשהייתי בחוף קיסריה 3 פעמים, אני יכולה למות בשרט [מה שכמעט עשיתי בדרך חזרה]. אז היו צדפים, היו הריסות, היו שקיעה וזריחה, ואוהל, ומוי כיף לכמה שעות, וחילול קודש. והיה לילה, ויהי בוקר יום שבת. ואז צהריים. בצהריים התקפלנו והלכנו למוזיאון ראלי. הוא היה איפשהו בהמשך הדרך, רק לא ברור באיזה המשך. היו בו הרבה ציורים גרועים בטירוף של אמנים ספרדיים ודרום אמריקאיים, אבל מצד שני היו שם העתקים של הפסלים של דאלי, ומיצג ארכיאולוגי יפה.

אחרי זה שוב התחילו נדודים אלוהים יודע לאן ולמה, לכיוונים שלא תמיד היו נכונים, שהגיעו לקלימקס צווחני באמצע כביש מהיר, בחושך כמעט מוחלט, ומחסור טרמפ מייאש.

all's well that ends well, אבל  אני עדיין שונאת את עצמי על זה שאני כזאת מפונדרקת וקונטרול-פריק. מקווה שישתפר...=]

איבדתי סופית סדר כרונולוגי, הייתי היום אצל מלך אשור וראינו רקוויאם לחלום, זהו להיום.

אל תאשימו אותי. אני יודעת אנגלית. System of a Down כנראה לא יודעים.

העיקר שהשיר מתאים. אני כבר הרבה זמן מתכוננת לכתוב פה, אבל הייתי די שמחה אז דחיתי. אבל זהו. כנראה כשממש רוצים משהו, או ממש פוחדים ממשהו, זה חייב לקרות. מתישהו. למרפי היה ממש משעמם הבוקר. ממש!! אם למצוא בכל זה משהו חיובי, אז אולי העובדה שנחמד לי עם המדים, שלא כמו שאר ציבור הנקבות זה לא מפדח אותי, תודה להומלסיות הטבעית. ועכשיו כשמיציתי את החיובי, הזמן לשלילי, עוד סיפור משעמם...

היום בבוקר כשעמדתי במעבר חצייה מול התחנ"מ בעיר שלי, הייתי שמחה. כי היום הראשון בתל השומר, אתמול, היה סה"כ כיפי. והרגשתי שחזרתי לעולם החיים. היה לי טוב על הלב ופרוג באזניים. בהיתי קצת במישהי שעמדה לידי במעבר, כי היא פעם היתה חברת-ביצפר שלי, והיתה דלוקה על המונסטר. אבל לבהות בה היה משעמם, אז החלפתי נקודת תצפית. ומה היה בנק' התצפית החדשה? המונסטגרייב בכבודו ובעצמו, ארור יהיה, וויפייי *סיבוב אצבע אופייני*. אם הייתי קצת קרובה יותר לדת, הייתי צריכה לומר vade retro Satana, ובכך לסגור עניין, אבל לאאא...למרפי היה באמת משעמם! ואני הייתי יותר מדי ב"איי" ובטוחה שההיי שלי השתרע על כולם. מסתבר שלא.

נו מה כבר ביקשתי? קצת נימוס? small talk ל2 דקות? אני לא רוצח שכיר, בגרות בפיזיקה, או הפאקינ' חברא קדישא. אני רק כלב מטומטם שפעם מלטפים ופעם בועטים בו. פעם אחרונה היה ליטוף, סוג של? או בכל מקרה, משהו ידידותי, עכשיו בעיטה. לא יודעת. ציוויליות, לא אצלינו. ישבתי בתחנה והידיים שלי רעדו. כ"כ רציתי שפלי תבוא להרגיע אותי. ובו זמנית חשבתי כמה פאקינ' אירוני שדווקא היא. היא הביאה טישויאים וחיבוק, ובמהלך היום הצילה אותי מאי שפיות פעם אחרי פעם. היא מכירה אותי, וגם אותו. זה עזר.אבל למה העויינות הזאת, לעזאזל...נבואה שמגשימה את עצמה מהציורים שלי?..."אכזריות בלתי-נסבלת". כל פעם שאני מתחילה קצת להאמין באנשים, משהו הורס את זה. לא מבינה!! מה זה המעברי מצברוח הלאה, ממש סגנון של נקבה במחזור. מה אתה רוצה, אה?! חשבתי שהכל כבר בסדר, אבל לאאא. צריך עוד מעגלי גהנום, ורצוי שיהיו של מישהו אחר, נכון?!

הבוקר התקלקל. למזלי ביליתי את היום בחברת נקבות מתוקות וירוקות, שעיצבנו אותי, הצחיקו אותי, ופחות או יותר העסיקו את הראש המבולגן שלי, לפחות ברוב הזמן. אבל לא אכחיש שהיו רגעי חרא טהור ממש, סטייל מאי 2006. אה, גם שיעור "אהבת המולדת" עם אורן, מש"ק חינוך ג'ינג'י מדהים, ממש עזר. בכלל, עקב אירועי היום והעובדה שאני שונאת שנאת מוות כשאנשים מסתפרים, תואר הבחור הכי יפה שאני מכירה עובר רשמית לאורן הזה. ובכלל...בתל השומר יש כמויות מסחריות של ג'ינג'ים מכל הסוגים והמינים, כנראה פשוט אוספים אותם מכל קצוות הארץ!! בחיים לא ראיתי כ"כ הרבה במקום אחד, ממש תאווה לעיניים. אני אוהבת ג'ינג'ים. אני מתה על גינ'ג'ים.

יש לי עוד כמויות היסטריות של קראפ לגבי השבוע האחרון של הקורס ושבירת דיסטנס וכלמיני, אבל כרגע אין לי זמן וצברוח לזה בשיט. ולא מעניין אתי הרצף הכרונולוגי השבור. ואני כבר לא רוצה לא תגובות, ולא הודעות, ולא כלום. מוקדם או מאוחר, כולם יאכזבו.

טובים השניים

לשקר, הכחשה,

לעצימת עיניים.

טובים השניים

לשנאה.

רק שאני לא מכחישה יותר כלום.