Under The Bridge

יש ירח מטורף עכשיו.

יש הרבה דברים מטורפים בעצם. אני כותבת הרבה מהם, אבל הם נשארים קבצי וורד שסתם תופסים לי מקום. הרגל מגונה לשים הכל על הדסקטופ.

עדיין קשה להיות טהור. [קשה להיות אל? לא, לא קשור].

בתור איזון לתיאוריה שלי שאם משמיעים ich will בווליום מתאים, זה יכול לזמן את השטן, אם משמיעים את with arms wide open, יוצא בערך הפוך, ואח"כ צריך לחזור מהשמיים למטה.

דרקוניאן התגלו כמוזיקת הרקע הכי מרגיעה ונעימה שאפשר לרצות, אפילו יותר מהיילי ווסטנרה.

מצאתי איזה מוטאציה של shadow gallery, עוד סיפור בהמשכים, די דומה, בהחלט טוב,Amaran's Plight.

ואין כזה דבר "יותר מדי פרוג".

הסגולה, יום הולדת שני שלה שאנחנו לא מדברות. באסה.

אחרי כמה שנים של תהיה, ברור לי מה עושים עם קורבנות. קורבן לעטים רחוקות, כזה שלא רגיל למצב, ראוי לכל העזרה שאפשר לתת. קורבן סדרתי, שכמו ערפד אנרגתי מסוג אחר, מתבוסס במצב - לבעט בו עד שהמצב יימאס עליו, עד שיחשוף שיניים, כי בד"כ ממש לא חסר. קורבנות מתחביב - חרא. יאללה, להתבגר.

קורה שמשקיעים מחשבה ומעמץ בלהרוג משהו, זה קם לתחייה. אבל אם זה קורה בתזמון של כפית רבה ובננה מתוגנת זה רק יוצר מצב ממש מצחיק ובכל מקרה ידוע ש - оборотни живучи, их надо морально убивать.

עדיף להפוך לצחוק, כל העניין די נוח עכשיו, למרות שיש לו את התקופות שלו, ולמרות שפעם האחרונה היתה שקטה כזאת, נחמדה, כבר לא מסתכלים אחורה בסוף, ולמרות שהתאפקתי, התעוות לי הפרצוף, שוב.

כן, קשה להיות טהור, במיוחד שם.

למרות הכל, מצליחים.

אחזיק את זה, לא משנה מה. המקום האמיתי שלי עכשיו ידוע לי, ואם אשליח את כל זה, שבירת קשר חברות, ושתיקה.

Won't.

אי אפשר שלא לאהוב אדם שאומר משפט כמו "גם את שמחה כמוני שהחורף הגיע?" ושמציע רעיון שטרולים הם לאו דווקא יונקים.

אני שוב procrastinating וחופרת עם אנשים על שטויות במקום לערוך כאן מה שצריך. וצריך הרבה! כלמיני שורות פה מסרבות להפוך לאפורות אז זה "נעלם", כמו חדר סודי במשחק, רק לא כזה מעניין. נו טוב. מרפי תמיד אתי, ודווקא החזיות היותר טובות עולות הכי פחות. לא מאופסת מדי...ראינו הערב את"I now pronounce you Chuck and Larry", שולט הכל המובנים, הומור מהדרג הבא...נו וכמובן, הלל לקהילה.

הירח החזיק אותי ערה עד עכשיו, כמו את המשוגעים בסוף של האמן ומרגריטה, אבל עכשיו נגמר לי זרם האדרנלין, אני אשיר לי משהו ממלך האריות ואלך לישון.

היום המיוזיקל ריוויו במקום הראשון. עקב האבדון של נייטוויש למקום הלהקה השולץץץת בז'אנר עולה edenbridge - שהיא היחידה מסוגה לטעמי, כי אין שם התבכיינויות. סימפוניק מטאל...עם סולנית..ובלי מוות! מי היה מאמין. וסולואים ש...למות עליהם.

עקב מצב פכית שקט בזמן נסיעה הביתה ערכתי בראש טקס חלוקת פרסים בdark passion play. זה הולך ככה:

Amaranth - הכי יפה

Seven days to the wolves - הכי חזק

Cadence of her last breath - הכי דרמטי

Bye Bye Beautiful - הכי אלים

Eva - הכי אימו

Meadows of heaven - הכי אולד-סטייל

Last of the wilds - הכי פולקיש

The poet and the pendulum - הכי..ארוך?

השאר חולקים בין עצמם בהצלחה מרובה את התואר "הכי משעמם". כן, חלק מהדיסק לא שווה שמיעה שנייה. באסות..

אני שומעת המון MCR בעבודה. זה פופ מתוק ובלתי-מזיק, מספיק קופצני כדי שאני לא ארדם ואעבוד בקצב. אבל משוממה הם שנואים ע"י קהילת הסנובים. נו טוב.

ובגלל שאני ניתנת להשפעה בקלות מדמויות מסויימות, הורדתי לי דיסק של פלסבו. בינתיים בהחלט אהבתי מה ששמעתי, למרות שזה מזכיר את קולדפליי שמדכאים אותי למוות רק ע"י הקול של הסולן.

אימיול עובד חרא לאחרונה.

-

המקרה אתמול הכעיס אותי ממש. שזה טוב, כי בתחום הזה כעס הוא הדבר היחידי שמביא תועלת והתקדמות. לא כעסתי ככה מאז האינואנדו, וזה היה לפני פאקינג יותר משנה. דחפתי את העניין לחור וירטואלי עמוק שספק אם בכלל ניתן להוציא אותו חזרה, ואולי טוב שכך. לא קרוב בשיט, לעולם לא, וידוע מי צוחק אחרון. יש בקיום כאן הרבה יותר ממה שאתה מוכן לראות, לכן קיומך מופסק.

-

אני צריכה שוב לכתוב קורות חיים ואין לי כוח. הסגנון הסטנדרטי לא מוצא חן בעיני. עבודה שנייה יכול להית מגניב.

-

ניצחתי במאנצ'קין פעם ראשונה בחיים. נו, מי רולז?!

-

ביום חמישי פגשתי את העידו בתלאביב, עיר האורות, כדורי הארץ המוארים, והזיהום הסביבתי. את הזיהום ת'אמת כמעט ולא מרגישים עכשיו, האוויר מגניב. זאת היתה פגישה שרציתי די מזמן אבל אני שומרת על שקט כי תמיד זה יוצא שלכולם יש חיים חוץ ממני וההזמנות שלי בחרא של תזמון. ועם כבר חרא, התואר מתאים גם למבחר הסרטים בקולנוע כרגע. בכלאופן, הילד הגאון הציע ללכת למסעדה הודית שנקראת על שמי פחות או יותר...חיח...ומה שיותר משעשע, נמצאת באותו רחוב איפה שהמפעל&משרד שלנו נמצאים...אוחחח, קו 19 3>.

המסעדה נמצאת בקומות השנייה ושלישית, ולפני כניסה מורידים נעליים [פרנואיה&פטריות]. האוכל היה טעים, למרות צמחוניותו...נו טוב, כל דבר יהיה טעים עם חציקילו תבלינים חריפים. ושוב פעם וידעתי שצ'אי זה דבר מגעיל, וניתן לשתיה רק עם כמויות מחרידות של סוכר. שמניזם...

הדבר הכי טוב במסעדה הזאת זה קומת הגג שלה, מתחת לכוכבים, עם לבבות על קיר הבניין,מובייל, סלסלה של צעצויים ישנים, ומזרונים, הרבה מזרונים מתחת לכוכבים, פינת מזמוזים מושלמת עם מוזיקה מתאימה אפילו. צרי לנצל הזדמנות לפני שיתחיל לרדת גשם..

הדמות שלו, שחציא פה וחצי לא, עדיין יכולה להיות מקור השראה לכל מה שבא, ואני לא הייתי מאופסת לקראת הסוף כי היתה השקמה מוקדמת באותו היום...אבל אני זוכרת שהיה כיף.

-

כי ת"א זה בריא לבריאות, לאמשנה מה תגידו, הפרובינציאליות שלי תתווכח אתכם עד מוות. אני צריכה יותר ת"א, בייחוד עם החופשיחודשי זה לא אמור להיות בעיה, הבעיה היחידה היא...נשים.

אינספור נושאי כרומוסום Y התלוננו לי בזמנים שונים שהם מתקשים למצוא אשה. גמאני מתקשה למצוא אשה אחרי הפרידה הקשה והממושכת שלי מהמוח, המוח הפעם-מבריק שהצבא ואז הדת כיערו. מוסדות ארורים. אז עם מי אני יכולה לחפור בנק' מבט שונה? עם מי אני יכולה להסתובב בת"א, לבהות בדברים ולקנות שטויות בחנויות יד-שנייה? מישי שגם חצי לא מפה. שתי הבנות שיש לי עכשיו...לא כאלה, למרות שאחת יכולה, העולם שלה אחר. אז כן...גם אני מחפשת אישה. [=

-

בשישי רצינו ללכת לישון בים אבל לא יצא כי בקו 19 לפעמים שורר קוטב צפוני ורצים פינגווינים - ואני מצטננת. אז לא רציתי להעצים את זה ובסוף סתם ראינו את ארתור והמינויי'ז עם מלך אשור. וייזמיר, ממש אין מזל עם סרטים לאחרונה. ובשבת הייתי בעל האש טעים ומצחיק, מצחיק כי היה שם המון דשא, איפשו במקורות של הירקון איפה שזה עוד לא רעיל, ועל הדשא הזה היו המון אנשים והמון דגלי אורוגוואי. על האש עם גאווה לאומית, עד כמה מגניב זה?! מגניב מאוד. רק שזה די מצחיק שכל הפטריוטים האורוגוואים האלה הם יהודים פולנים דור שני, נו מקסימום שלישי משם...אבל גאווה טובה בכל צורותיה [=.

-

בזבזתי חלק מהלילה על זיוני שכל ושכחתי עוד דברים שרציתי לרשום, אז אני הולכת לישון וזיהו. האקונה מטאטה.

האוויר הקר בלילה מטריד אותי ומבטיח לי הרפתקאות, כמו שעידו אומר אני באמת מתעוררת עם החורף, רק שכבר לא יהיו הרפתקאות, אני גדולה מדי או משו דפוק כזה...כמעט בת 20. חיח..למי איכפת.

-

הייתי צריכה לצלם יותר בעבר. בגלל שלא עשיתי את זה עכשיו בקושי יש לי תמונות ואני צריכה להשיג חדשות בדרכים לא-דרכים. וזה מתסכל. אבל לא נורא, גם למקדש שלי יהיה פסלון מתישהו.

-

לפני כמה ימים כשנסעתי באוטובוס הגעתי למסקנה שלמות לא יזיק לי. יותר מדי אוטובוסים מעודדים מחשבות פילוסופיות שכאלה. כשאני נזכרת שהרצון היחידי בחיים שלי איננו בר-הגשמה זה טיפה'לה מתסכל. חפיף. אם לצאת מהצבא היה כ"כ קל, לצאת מהחיים יהיה עוד יותר קל - פחות בירוקרטיה. אמנם יציאה מהצבא לקחה כמה חודשי לעיסה טובים, אבל זמן לא חסר. הבא נלעסה.

-

אני כבר לא זוכרת אם הוא באמת כמוני. הרבה זמן לא דיברתי איתו על שום נושא אמיתי, ולא פנים אל פנים. את רוב הנושאים אני מצנזרת. שום בר עמוק. אה, אם רק זאת היתה בדיחה בטעם גרוע. אבל לא. לא זוכרת...לא יודעת? או שכן יודעת. אולי הוא כן היה מהזן הנפרד, אבל זה העיק עליו, מעיק עליו גם עכשיו, והווא מנסה להשיל את זה מעליו ע"י הזרקות לקצוות אחרים של הקיום. קצוות שאולי חצי ממנו שייך אליהם - וגם זה לא בטוח.

אבל במה אפשר להיות בטוחים. האמת שלו - שחשבתי שידעתי - אולי גם היא לא היתה. מעניין רק עד כמה הוא מודע לה בעצמו...זאב בודד שלא מצליח לרוץ באף אחת מהלהקות...בי רואה אותך כמו מה שאתה באמת? והם מי שרואה, גם מקבל?

-

כל זה שגעון שקרי. לא קיים? קיים ועוד איך. אני נושאת אותו בכל השירים האלה שאף פעם לא מפסיקים להתנגן.

אני רואה הבזקים של הזן הנפרד בכל מיני אנשים, אבל ככל שנכנסים לתוכם, הוא בורח, זה מרדף אחרי גחליליות בביצה. רק היום שיחה אחת די הזכירה לי שגם כשיש חיבור ראושני, הוא עשוי להתעוות למשהו "לא משהו". לפעמים הוא נעלם וחוזר. לא מזמן ראיתי אותו מחדש אצל מישהו. אבל כל זה לא מספיק. אני רואה...רודפת...מתאכזבת. אפילו ברגעים אלה אני מנסה לתקשר עם ההבזק כזה, אדם רחוק ממקום רחוק, שכשאני אכיר יותר טוב, אני גם אדע שהוא לא. לא.

-

ועל הצד החיובי היה סופ"ש ממש נחמד. בגלל שYES עכשיו עושים טובה גדולה והרבה סרטים חינם - ניסינו אני מלך אשור ולייטי לעשות מרתון אבל בסוף ראינו רק אחד כי היינו בסטירה עצמית ולמרות שרצינו קומדיה שללנו את השתיים שהתחלנו לראות ובסוף ראינו את "ילדי המחר" - גועל-בלאדי-נפש. אבל לראות אתם כל דבר זה כיף. וביום חמישי הלכתי עם הילה וליאת לאייסקפה וטיול. זה משהו שעשה אותי די שמחה לאותו ערב, ממש סמיילי קטן. קבעתי עם הילה בלי לדעת שליאת תבוא, והיה ממש כיף לראות אותה במקום שקבענו.זה היה טיול נעים וטעים, ולא ממש ברור לי למה הרגשתי כ"כ טוב שם. המעמד שיעשע אותי - מי היה מאמין ששנה וחצי אחרי ביצפר דווקא הבנות האלה יהיו חברות שלי ואני אלך אתן לטייל. שניהן נהדרות, בנות טובות ממש, שניהן שונות ממני מאוד למרות שלפעמים נראה לי שהילה יכול להבין כל מוזרות בעולם הזה אם היא לא תתעצל. בקיצור - ייתכן שטוב שכך, כי האנשים שהסתובבתי אתם יותר- הם קאפוט. ליאת אמרה שבעוד שבועיים נלך לפאב השכונתי שלנו. זו בהחלט יכולה להיות חוויה מרעננת. או בעיקר - מצחיק.

-

עכשיו ניגש למיוזיקל ריוויו. הדיסק החדש של "נייטוויש" [שאני בעד להחליף להם את השם] הוא דיסק נהדר. לא אותה הלהקה, אבל נו, תומאס עושה את שלו. "יש בשר".

החידושים האחרים הם החדש של ארץ' אנמי שלא התקלקלו, וגם לא יכולים להתקלקל לטעמי, והכבר-לא-כלכלך-חדש של היהודים שעוד אין לי דעה עליו כי בעבודה אני סואיצידלית מדי לשמוע דברים כאלה, ובבית סתם לא בא לי.

nothing really matters...to me.

Hakuna Matata.