Under The Bridge

....כי קורים הרבה דברים מחורבנים. ואין לי שום חשק להתייחס אליהם או לזכור אותם, כי עכשיו דוגלים באופטימיות דביקה וחולנית, שעד כמה שהיא מעייפת - היא נהדרת.

רוב השבת היתה נהדרת. הצלחתי לעשות 2 דברים מתוך ה to-do list הלא-רשמי שלי. 1-לראות מונטי פייטון, 2-להיות נוכחת בחזרה של להקת מטאל.

מונטי פייטון שונה מכל קומדיה אחרת בזה שבכל שאר המקרים מפסיקים לצפות מדי פעם כדי לצחוק, וכאן -מפסיקים לצחוק לעטים נדירות כדי לצפות!

החזרה של Forbidden Fruit היתה בערך הדבר המגניב ביותר שהתמזל מזלי להיות בו...לקח זמן לאזניים להתרגל, אבל היה שווה את זה. נורא נהניתי. חוויה חדשה! רק לא ברור איך אנשים יכולים להרדם באירוע שכזה. אני מקנאה בכשרון הזה...=]

רציתי לראות צופן דה וינצ'י באותו היום, אבל יותר מדי דברים טובים ליום אחד זה בלתי אפשרי. הורים הרסו. אבל זה התפקיד שלהם בחיים. התבאסתי, אבל מיציתי...

זכיתי בשוקולד...בקופסא יפה וריחנית!

דברים מוזרים קורים! חברה נורא טובה אחת שלי, שבמשך ה5 שנים האחרונות שמעתי אומרת שמוזיקת רוק - זה איכס, ובאנגלית זה איכס עוד יותר, דרשה בוקר אחד שאשלח לה שיר.

"נחשי איזה?"

*ניחושים לא מוצלחים*. בסוף, אני מתייאשת, ומוצאת את האופציה הכי לא ראלית, בעיני.

"השיר שזכה באירוויזיון?"

"כן!!"

הם כנראה עוד יותר מיוחדים ממה שחשבתי! זה פשוט...כיף!

הבגרות במתמטיקה היתה עניין משעשע. כשנכנסתי אליה, חצי שעה לפני הזמן המיועד, כמובן שזנחתי כל תקווה, והחלטתי להעביר את הזמן בקבוצת תמיכה של ליאת\שחרון. העינוי אמור היה להתחיל ב6, שעה מאוחרת למדי. חיכינו. 6:20. איחור קלאסי. חלק מהכיתות כבר התחילו 6:30. אנחנו על עצבים. מתברר שלא שלחו מספיק מבחנים, ועכשיו מצלמים אותם בהיסטריה במכונת צילום.

התחלנו ב7:00. איחור של שעה. על ההשלחות של זה אני לא רוצה לחשוב...

זה

דברים רציניים לא עוברים פה טוב. אז אנסה לרשום במישור הרה-ציני בלבד [ודוברי הספרדית יבינו]. ולכתוב כ"כ משעמם שאף אחד לא יקרא, ואני אוכל לכתוב מה בראש'שלי. כשיהיה לי מצברוח, אני גם אצבע פה הכל לורוד, וזה יתן לי לגיטימציה לכתוב על בגדים, מסיבות, וכוסונים[מה זה?].

אחרי המגן היום היה מוי בעע, ונרדמתי עם הפרצוף במתמטיקה, כמה צפוי...אבל השעה הזאת הצילה את שפיותי, עד שזכיתי להשקמה חביבה, ע"י שיחת טלפון שאין לי מושג מה אמרתי בה...אני תוהה עד איזה גבול אפשר להמשיך ולעשות על אנשים רושם גרוע [כולל דיבור שטויות בטלפון ושאר אמצעי תקשרות, הירדמות בכל סיטואציה הכי פחות מתאימה, לחוציזם, וכפיות]. אחרי שהתעוררתי, היה לי זמן  איכות פתאומי עם אבא. בילינו יחד משהו כמו 3 שעות...ולא רבנו! היה חביב, עד כמה שאפשר. סופסוף אוזניות! נע...מהומסנטר, לא סתם =) והיינו בקניון שאר ראשון...מוזר להיות שם עם אבא!

ועקב העובדה שאני מתעוורת בעין שמאל [סיבות:הכנסת חפצים חדים, דלקות,ומשקפיים שרוטות משהו], ההורים ריחמו עליי, ועכשיו יהיו לי משקפיים חדשות! ואולי אני אצטרך לעשות ניתוח לייזר, כי צייר עיוור זה לא גימיק טוב כמו חשבתי. אבל למי איכפת? המסגרת החדשה כמעט בלתי נראית, אז רק אם מכירים אותי מקרוב, רואים עד כמה אני "חכמה"...ואפשר לשבת עליהם, לעוות אותם, לבצע בהם מעשים מגונים, אבל הם גמישים ונהדרים, וכנראה ישרדו הכל. נחיה ונראה *צחוק זדוני של בחורה הורסת לחלוטין...במובן הישיר*

המספר שלי עכשיו זה 4 ו4 וחצי. אני מדחיקה מחשבות על מה יהיה עם זה בהמשך=\.

חוץ מזה, הלכנו לקנות בגדים. כן, עם אבא. אנחנו הולכים לשופינג משותף כל 3 שנים בממוצע, אבל זה יוצא אפילו יותר כיף מאשר עם אמא. בעיקר כי הוא סובל מהתקפי הפקרות מוסרית ומסוגל לקנות לי חצאית מיני וגופיית מעטפת שיש הסתברות שהקשירה שלה תפתח בכל רגע. יהיה במה להשויץ במסיבת סיום...או טכס סיום...או אנערף...כל אחד מהאירועים האלה שאני בחיים לא מופיעה בהם, ושההורים שלי מבריזים מהם מאז כיתה ב'.

מילא הורים. אבל מוח לא תוכל להגיע. וגם עידו...אפילו שאותו היה שווה לשכנע להבריז מהמפלצת הירוקה. טוב נו...P= זו מסיבת סיום מפגרת של מוסד לימודי מפגר עוד יותר.

ועכשיו חוזרים למתמטיקה.

דברים שמצחיקים[אותי, בעיקר].

ציון במבחן מגן שעובר את העובר ב27 נק'. אני בהלם כל פעם שמשהו עובר את העובר.

אני רואה פה לאחרונה משחק מספרים. הוא נפוץ. נורא נפוץ. ואני לא אוהבת לעשות דברים שכולם עושים...מה הטעם, ממילא יוצא לי גרוע יותר, וכשזה גם גרוע, וגם לא מיוחד, אז מה זה שווה?

אבל יש לי מצב-רוח מפגר. 83, עדיין. אז אני אשחק במשחק הזה, אבל בצורה מפגרת, כי ככה זה מצחיק אותי =)

בנגן הMP3 שלי...

22 להקות מטאל שונות

3 מהם מפינלנד

2 התמודדו באירוויזיון

1 זכתה=)

2006 - שנת היציאה של המנגינה החדשה ביותר.

1717 - של הישנה ביותר.

בחיים שלי...

7 גברים לימדו אותי מתמטיקה

ב3 מהם התאהבתי=) [אפשר שלא?]

6 "חברות הכי טובות" היו לי

2 טובות באמת=)

4 תוכים - היו

1 חתול - יש 3>

זה מזכיר לי את "אחד מי יודע"...

וסתם כי בא לי - משפט של אדם חכם ומעט מתוסכל פיזיקלית, ברגע של תקווה:

"אני כבר רואה את הפוטונים בקצה המנהרה"

אני כבר לא אוהבת אף אחד, או לפחות לא מספיק כדי שזה ישנה משהו.

הדבר הכי קרוב - רחוק עד כדי אינסוף, מכל הבחינות.

סליחה אם קלקלתי משהו. או שלא. בעצם לא. עברה התקופה שהתנצלתי על כל דבר. עכשיו, אני רק מזהירה מראש.

כשזה טעות - זה טעות. אבל ממתי מישהו מקשיב לי? יצורים תמימים וחמודים מדברים כדי ליצור רקע.

מעניין...ויתרתי על כניסה לעולם ההוא, על האפשרות, מתוך חוסר ניסיון.

את הניסיון והידע מה לא לעשות, קיבלתי בתמורה על הויתור הזה.

היה שווה?

ידע זה כוח? אולי, אבל זה בא במכלול עם אי-אילו סיוטים.

נשיקה אחת שלא נותנת מנוח.

איזה שטויות.

אופטימיזם וסניליות עזרו לי נורא. שחכתי, הדחקתי, רצחתי כל מה שלא היה לטעמי, יש לי זכרונות נחמדים כלושים כאלה, כמו מאחורי זכוכית

אבל עכשיו אני כבר לא אשכח כלום. על הדרך הזאת, עם עיניים פתוחות לרווחה, כדי אולי, באחד העולמות, לא לטעות שוב. כי כל המילים הקטנות...לא יספיקו.

אין מטרה מוגדרת, אבל על זה מכפרת הידיעה שאנשים כאלה קיימים, האפשרות להתקל בהם, והשאיפה להיות כמוהם.

מסעדה בקצה הגלקסיה...שם נפגש, באחרית הימים.

קראתי את החלק הראשון של הHitchhiker, ואני מונעת מעצמי לקחת בספריה את ההמשך, כי עכשיו צריך לקרוא רק מיקוד בתנ"ך...הו...תנ"ך...אין דבר שמרחיק אדם מהדת כמו בגרות בתנ"ך=)

אבל אתמול בלילה - נשברתי. למרות שהחלטתי לא לצייר בזמן בחינות, סה"כ זה הדבר שבשבילו אני חיה, אז זה מה שיצא - עטים שחורים ומים, המון נייטוויש - וחשיבה, כי החופש האמיתי - זה כאן.