| 9/2006
 Out from the Deep
We came out from the deep
To learn to love, to learn how to live
We came out from the deep
To avoid the mistake that we made
That's why we are here!
שיר מטרוף שעקרביתו'ש הדביקה לי בטיול הסיוטי בכיתה יא', והטריות עוד לא התפוגגה ממנו. למרות הכל. אייפוריה! שרדתי עוד שבוע, ואפילו לרוב הפתעתי יצאתי חמשוש. כנראה לא היה מי שיבשל שם בחג. אבל שבוע הבא סוגרים, אז הכל ייתאזן. היה שבוע לא רע כשחושבים על זה, מתווחים מוי כיף, אני לא גרועה כמו שחשבתי שאהיה. וזה משעשע לחשוב כמה קל לגנוב שם כמה מחסניות מלאות ולהשליט קצת סדר, כי נדמה לי שגם עם כדור לימודי ממרחק קטן אפשר לחולל פלאים. ואם אני מסתדרת עם מרחק 25 מ', כל דבר אחר יהיה חתיכת עוגייה :). חבל רק שהיה כזה קצת. ועכשיו נשאלת השאלה - מה זה הנטיות האלימות האלה? והתשובה היא - פראחות. כי כמה שיותר מכירים את המחלקה, ככה הצד המכוער שלהם יוצא החוצה חזק יותר. בחיי שאני יכולה לסבול טמטום צבאי, כי הוא נתון ולהלחם אתו זה כמו לנשוך חתול - בכל מקרה הפה יהיה מלא פרווה...אבל לסבול בגלל טיפשות קוסמית של אנשים שניחנו בשומן במקום תאים אפורים - מעט מתסכל. אבל יום אחד יהיה טוב, ובינתיים להחזיק בשיניים וציפורניים בליאן, מורן, פלי, ושיר, ולנתק. זה עובד. בטכס ההשבעה כולם בכו כאילו שהם בלוויה של הפודל האהוב עליהן, לי היה קצת כואב ברגליים כי אני אחרונה ברשימה. חבל שלא ביקשתי ברית חדשה, היא מגניבה ובאנגלית, ותנ"כים בבית כבר יש לי. מה גם שלא נשבעתי, לא הצהרתי, ולא כלום. לפחות לא למדינת ישראל. עקב שיחת אסאמאסים קצרה עליתי על רעיון להשבע למדינה חצי-דמיונית, ארקמר. כי אף אחד לא יגרום לי להבטיח כשאין לי מצב רוח לזה. אם וכאשר יהיה לי חשק, אני אשבע לבד, עם עצמי, בלי קירקס טיפש מסביב.
בימי החופש הצלחתי לדחוס הרבה, אני גאה בעצמי שלא נתתי לכאב הרגליים לנצח! :) בשישי בצהריים המוקדמים כבר הייתי אצל מוח ושם התנחלתי עד הלילה. ארוחת החג היתה בסגנון רומני כמובן, והפסיכית סחבה אותי לבית כנסת לפני. לשם אירוע מכובד זה ניסיתי להתלבש כמו דוסה, אבל יצאתי יותר פייק-גות'יק...נו, בעיה שלהם. אז הנה פעם ראשונה שלי בבית-כנסת...כל הזמן איבדנו את המקום בסידור שממנו שאר החבר'ה קראו, מזל שזה נמשך חצישעה, לא יותר. לסיכום - מגוכך, פרימיטיבי, ותנו לי מוזיקה נוצרית דתית anytime...
סוף סוף פגשתי את המיתולוגי-נזרק-חוזר של מוח. ברזילאי ברזילאי, אבל אשכנזי בטירוף.
היא נתנה לי ג'ירפה מתוקה בתור מתנת גיוס מאוחרת. ושוב לא הספקנו לדבר על כל מה שהיה. כמו שהיא אומרת ואני מרגישה - אף פעם לא נספיק. וזה טוב :)
מתן אסף אותי אח"כ...פשוט נוח בטירוף ששניהם גרים באותה העיר.
אני מרגישה כ"כ טוב עם זה שאנחנו מצליחים לעזור אחד לשני, וזה משעשע אותי איך שה-כל אצלינו הולך בסדר הפוך מאשר בסיפור רומנטי סטנדרטי. חמוד אינסוף...נו, לא בא לי לפרט.
בשישי בבוקר גם מצאתי איפשהו פה בערך-תוצאה של הכנה ליום כיפור, או סתם משהו נחמד, לא ברור מדי, אבל נורא משמח. אולי חשבון נפש? ואם כבר, מה עושים אנשים שלא אוהבים חשבון? פיזיקת-נפש? פוטונים בקצה המנהרה, 4 בלילה עכשיו!
הצתברו אצלי ברכות ראששנה ממגוון מגניב ולא צפוי של אנשים,זה נורא שימח! גיא חזר לארץ...הוא ברגילה עכשיו...הקוסם איחל ראש השנה פגאני...איחלו לי גם גשם [בסוף אני אשמור בגשם, כי מרפי].
היום חגגנו 76 שמח לסבתא, היה טעים ודי משעשע, ולקינוח היה התנחלות אצל מלך אשור. כ"כ התגעגעתי, שמחתי כאילו שלא התראינו שנים, שבועיים זה הרבה יותר מדי זמן בשבילנו. השלמנו פערי צבא ועוד כל מיני, והיה טוב להרגיש שלא הוא, ולא הקשר בינינו, לא התשנו. עכשיו אני מבינה את הסלנג הירוק, ובדיחות פרטיות פורחות. ראינו את הסרט "Lake House", ויש לו פוטנציאל להפוך לאחד מסרטי הקאלט הפרטיים שלנו כי יש שם כ"כ הרבה מוזגי אדריכלות שאפשר להתפחלץ!! זה קצת דומה לאפקט הפרפר, מרגש ועצוב, ועד הרגע האחרון נראה כאילו הולך להיות לזה הסוף הכי מחורבן בעולם. מומלץ בחום.
זה כ"כ טוב שמלך אשור גר במרחק הליכה של חצישעה ממני. אני אוהבת לחזור ממנו בלילה, שתיפת מוח עצמית מדהימה, ועכשיו הלילות נהיו קרים...אז גנבתי ממנו חולצה שגרמה לי להראות כמו פאקינ' היפי, וככה הלכתי, בהתקף אושר מבריק וחזק, חזרה לתמימות, וגם במצב כפית משום-מה. בטח מוזר ללכת ברחוב בלילה ולראות אדם שנראה כאילו ברח מאל-סם של שנות ה60, הולך ומצחקק. וגם חזרתי על מעשה די תמוהה, אבל פעמיים לא עושים הרגל. וזה די מצחיק שהדלת היתה פתוחה והאור מכובה, למטה ולמעלה. בכל אופן, אני מאשימה את הכפית ואת אניגמה.
עכשיו לפינת הבידור,כרגיל מוקדשת לקיי.
*אחרי תליית כביסה, גילוי מזהיר שיונה חירבנה על המדים שלי, והפלת זוג גרביים אל הלא-נודע, אני באה לאמא למטבח לבכות על מר גורלי. היא בדיוק מחטטת באיזו שקית. אני שואלת מה יש בשקית. בצק עלים, היא עונה. אני, כבר מצב נפשי לא יציב במיוחד, חוזרת על התשובה שלה, ומתחילה להתפוץ מצחוק...מה, בצק יכול להיות אלים? כן! "אם לא תצאי מהמטבח הוא יהיה אלים כלפייך!" אני ממשיכה להמרח על הרצפה. "את צוחקת על הבצק האלים או על אבדן הגרביים?"
*מוח, מספרת בהתלהבות על הטיול שלה בירושליים:"ליד הכותל ראינו בחור יפה, לבוש בגדים לבנים, והיה אתו חמור לבן. כבר הייתי עייפה ואווירת הקדושה השפיעה עליי, אז חשבתי, המשיח הגיע!!! ואז ראיתי ששני מג"בניקים מאבטחים אותו, והבנתי שזה לא המשיח".
*[הקשר דומה] בתורנות מטבח שיותר מתאימה לפסח מאשר לראש השנה[עבדים היינו?], שותפת את חדר האוכל יחד עם עוד כמה בנות. חדר האוכל יותר גדול מהדירה שלי. "עכשיו אנחנו חיל מגב!"
מה לא עושים בשביל רייטינג. תראו, Pussy!!!
ודרך אגב...אני עדיין חיה, ההוכחה למטה! אני מתגעגעת לזה נורא, סקיצות על שמינית A4 זה ממש לא אותו דבר. אבל צריך לחכות, כי...חייבים את זה לעצמנו, לאמנות, למוזיקה שלנו, לאהבה...האין כל זה אותו דבר? אני עדיין חייה. יש לי יותר השראה מתמיד, אבל זה רק מרפי.
שבועיים יהיה קשה, פסיכולוגית. מקווה שאיכשהו, יהיה הרבה הודעות. זה אחד הדברים שמחזיקים אותי שפוייה שם, הודעות חמימות מאנשים שקרובים, והודעות מפתיעות מאנשים שלא ממש, אבל עדיין איכפת להם איכשהו. לפעמים קצת בודד לי שם.
So come on...make my two weeks :)
נדמה לי שיצא לי אופטימי בסך-הכל. בחמישי יצאתי עם מצברוח זוועתי, אבל הרבה חיבוקים, שיחות, ועידודים מאנשים עזרו. תודה :)
| |
Till there's no more breath inside
חזרתי מהקייטנה לבקר. הקייטנה הזאת די הורסת את הבריאות והזכרון, אבל אחרת לא ציפיתי. מפקדת הצוות מתוקה. התקפי העיוורון קצת הבהילו אותי כי בכל פעם לא ידעתי מתי הראיה שלי תחזור, ואם תחזור בכלל, פאקינ' רשתית, אבל כולם נפרדים בסוף, אז גם היא כנראה החליטה להפרד :). הוספתי לאוסף הדברים\גברים\יצורים מוזרים שאתם ישנתי את רוזה...רוזה חמודה, נוח לישון עליה, וכיף לשחק אתה. היא יכולה להיות קצת כבדה, והיא אוהבת משחקים אלימים - עשתה לי סימן כחול-שחור ענק על עצם העגן...אבל כל זה שטויות.
כי כמו שאליזרין החכמה אמרה איפשהו בכתביה, "אף אחד לא רוצה לשמוע ג'ובניקים מתלוננים".
עם הפתגם המאוד נכון הזה, נסכם את החלק הצבאי בציטוט של הסמלת התימניה הביצ'ית: "משהו מצחיק אותך?! זה לא מצחיק, זה עצוב מאוד! תמחקי את החיוך! אני לא ליצן ולא סטנדאפיסט!! מה, לזרוק כמה תפוזים?!"
באופן ביזארי ביותר פגשתי ביום הראשון שבו ישבנו כ8 שעות וחיכינו שיקחו אותנו לעזאזל, בחורה אחת, א', שכרגע אולי נחשבת החברה הכי טובה שלי בכל הבלאגן הזה, ולא סתם, היא גרסה מתקדמת שלי, אותו סוג יופי, רק הרבה יותר, אותם תחומי עניין, רק יותר ידע בהם, אותו חוש הומור, רק מצחיקה יותר, וגם ציירת. אני לא יודעת אם טובה יותר ממני, אבל היא למדה יותר, כי אותה לא הכריכו ללמוד. כן, מצחיק. והכי מצחיק מה שמקשר בינינו, עוד לפני הטירונות - שמעתי עליה לראשונה ממונסטרגרייב, ארור יהיה. "אני לא מדבר אתה באייסיקיו! סבתא שלה שרפה לה את המחשב!" הוא השווה אותה אליי, אמר שיש בינינו המון במשותף, וזה נכון. אני לא יודעת אם היה ביניהם משהו, או יהיה, אבל אני מקווה שיהיה כי אותה הוא לא ישבור ולו לרגע עם האכזריות חסרת-השכל שלו...הו לא, על א' זה לא יעבוד, עם כל הנחמדות שלה היא נחש, ערפדה, חתול פרא עם שיניים וציפורניים. אם כבר מישהו היה גורם למישהו לסבול - אז היא לו.
"אתה מסתובב עכשיו עם זונות קטנות, זונות תמימות שלהן יש מספיק זמן להתפס ברשת ולהתמכר, והסמים ימחקו מהן כל זכרון רע שתנסה לשטול במוחן".
אבל חדל למערבולות התוככה שלי.
תחושת הנטישה לא עוזבת אותי. ביום אני מתרוצצת כמו עכבר מורעל מאוד, ושמחה רק כשאפשר לדמיין רצח, אפילו אם במציאות זה סתם פריקה\בדיקה\נצירה. אבל בערב, לכמה דקות - נטושה...הודעות בלי מענה, שיחות קצרות בלי טעם, גשרים שרופים. טל אמר היום הרבה קלישאות... שלא כולם בשביל עצמם...שמספר מפתיע של אנשים היה רוצה להפתח...שיהיו כאלה שלא יבגדו...אבל קלישאות זה מוצא אחרון כשאין שומדבר יעיל להמציא. יש לי רק לחזור על מה שכבר אמרתי. כמה פעמים יש להפנות את הלחי השנייה לפני שיקרה אירוע מוחי? כמה פעמים?
כל כך קשה לוותר על חברת בני אדם בגלל שאינסטינקט העדר מוטבע, אבל רק שפל זה מביא.
אם רק לא הייתי מתרגלת למצב של להיות מוקפת אהבה, החיים שלי יכלו להמשיך רגועים, כמו שהם תמיד המשיכו, לבד, בשקט, בחושך. כמה קשה לצאת מההתמכרות הזאת...כמה דם ימחק אותה, וזה בעיה גדולה עכשיו כשאני חשופה 24\7 והגוף שלי בקושי שייך לי. אז מקסימום יגלו אותי. מקסימום גם הם יזרקו אותי לכל הרוחות. אולי אני אספיק לסמסטר קיץ או משהו...
עוד ציטוט, הפעם של המ"מ:"בצבא לצערינו יש ממש הרבה מקרי התאבדות, באזרחות אתם לא כ"כ שומעים על זה כי התקשורת מנסה להחליק את זה ומעדיפים לכתוב שזו היתה תאונה או פליטת כדור".
מצחיק...כשהמצב שלי תמוהה במיוחד, אני לא כותבת ציטוטים ומשפטים בכל מקום האינטרנט. ככה זה לכאורה נראה לאנשים שמח ורגוע...או משו.
רציתי לחזור כי הייתי עייפה, אבל עכשיו אני לא ממש יודעת איפה אני רוצה להיות...הבית הזה הוא בית מפחיד. אולי אם הייתי שם...ובלילה היו מחכות לי הודעות מאנשים שאיכפת להם, זה היה הכי טוב. אבל גם את זה אין לי. זה הרי דרישת יתר מוגזמת. זה שלי אין חיים עכשיו לא אומר שלאחרים הם נגמרו. three times denied.
כמה שאני יותר חושבת על זה, ככה אני יותר רוצה לחזור. טיפשי? אין לך מושג.
הייתי רוצה לרשום ציטוטים מצחיקים, דווקא לא חסר שם, אבל אין זמן לרשום ואני שוכחת..
אז נא לדמיין כאן משהו מצחיק. בחיי, לא רציתי שייצא מבאס, פשוט הקלדתי את מה שחשבתי...קצת עצוב שאני מקלידה במהירות מחשבה...זה אומר שאני חושבת לעט ומקלידה מהר...פקידה מושלמת.
Till there's no more breath inside.
אולי אני אשלח הודעות לעצמי? כי אף אחד לא יעשה את זה אם אני לא אעשה את זה.
יצא הרבה..טפוי, דפוק...עוד הרגל שאני לא מצליחה להעיף, קראתי יותר מדי בלוגים לא נכונים בזמנו.
לילה טוב...ותזכרו, להתגייס זה לא טוב לבריאות.
צ'שיר קאט, מיאו אישי לך.
| |
You decide
You decide
Who will you run to
Wrong or right
There is no reason
For you to hide
Only love can change your life
You decide
הנה הסוף. כנראה זה הולך להיות ארוך,דרמטי, עם שגיאות הקלדה ומייגע...אז אם הגעתם לפה, לכו אל זרובבלה או משהו. ואם למישהו עברה המחשבה למה אם כך זה לא נכתב במסמך Word, אז זה בגלל שבוורד אין תמונה נחמדה למעלה, אין רשימות של שטויות בצדדים, והוא לא שחור-סגול-חמוד. אה, וגם אפשר להגדיר את זה לפי קטגוריות כשזה כאן, והיום - זה הרבה! ולא בגלל שמישהו אמור לקרוא את זה. שרפתי הרי את כל הגשרים האפשריים. ואולי טוב שכך, כי אין הרבה שיכולים לסבול אותי, ואני יכולה לסבול עוד פחות. מתמחזר? sue me.
השבוע וקצת האחרון היה מעניין, למרות שרוב הזמן התרחקתי מכל דבר מלבד מחשב וקאנווסים, המקרים שכן פגשתי אנשים היו שווים את זה. האנשים שאני לא פוגשת בד"כ, אבל ההגדרה של חברים בזמן האחרון השתנתה לי, אז מילא. ביום חמישי די הזוי מצאתי את עצמי מבלה משהו כמו 10 שעות בעיר, בהתחלה עם קיי ומרנה בחיפוש עבודה [על מי אנחנו עובדות? חיפוש בגדים], וברגע שחזרתי הביתה, רג'י סחבה אותי לפגוש אותה בעיר. שמחתי נורא לפגוש אותה, והפגישה נמשכה לא שעה שעתיים כמו שחשבתי שיהיה, אלא 5-6, נדמה היה שהיא פשוט לא רצתה להפסיק את השיחה, וגם אני לא רציתי. זה נדיר עם אנשים שמכירים מעט זמן, אבל המון כפית ובדיחות פרטיות, ולדבר אתה זה כ"כ פשוט. מתישהו כשהתחיל להחשיך הופיע סניה, אחד שהוא מן סלבריטי בסגל וירטואלי מצומצם, כוסית, די מצחיק, ובעיקר זונת צומי חמדמדה, אז הנה לו צומי, כנראה לאות תודה על כך שבמקום סתם לומר שלום-מה-נשמע הוא נשאר ודיבר אתנו שעה לפחות, וזה היה מעניין כמו ערוץ 8, נשיונל גאוגראפיק, וחדשות משולב [no sarcasm included]. נראה לי שבחיים לא יצא לי לפגוש אדם שמתמצא בכ"כ הרבה תחומים בלי להרדים אותי. מצב הכפית רדף אותי הרבה אחרי שחזרתי הביתה. ובשבת סוף כל סוף הגעתי לסופרלנד! אחרי כל התחמונים והתכנונים שלא הצליחו, באיזשהו נס הסדרתי את הכל עם רג'י בחצי שעה. היה כיף ממש, עלינו על הכל חוץ מהשתפנות פתאומית שלה כנגד ספינת הפירטים. היה צמר גפן מתוק, רכילויות, ומה אני אגיד...חוויה נהדרת לאדם בוגר בנפשו כמוני.
אתמול הייתי במה שהעקרבית הגדירה כמסיבת הגיוס שלה. היה די תמוהה...סבלתי טיפה עד שמלך אשור בא, וטיפה אחרי שהוא הלך. כי בזמן שהוא ריכל אתי או דיבר על גיא על הצבא זה היה כיף...אותו ואת גיא אני אוהבת, והשאר...ג'ורג'י ביטלה אותי עד להודעה חדשה, ואם זה מה שעושה לה טוב, שיהיה, בתיאבון. ושאר האנשים...חברים חדשים פחות או יותר של העקרבית, שאני לא מכירה, וכשצפיתי קצת, לא ממש מצאתי סיבה להכיר. אבל תכלס באתי כי עקרביתו'ש רצתה, וכמובן אוכל, אז נחמד...מסיבות גיוס זה דבר משונה...חוגגים את רצח האופי שלכם? בהצלחה...
בחזרתי מהמסיבה גם עשיתי את הדבר שעלה בדעתי אינספור פעמים לעשות, אבל נמנעתי. הרעיון לא היה שלי, שמעתי אותו מהאדם האחרון שהיה צפוי שיעשה זאת - מונסטגרייב. עמדתי על מפתן הבית ההוא, שהכרתי אולי יותר טוב מהבית שלי, והסתכלתי. לא יודעת כמה זמן, אבל לא הרבה. גם חלק מחשבון הנפש. כשחושבים על זה מספיק, מסתבר שזה כמעט ולא מצער, לפחות לא ברמה שנראה היה מקרוב. המינוסים הממשיים היו אולי אבדן זמן, פגיעה באנשים ההם, ואבדן אמון...או אמונה? סרקאזם מקולל היה תמיד, וכשהורדתי את ההגנה לפעם אחת, הנקמה על זה היתה מלאה ומוחלטת. אז כנראה - לא עוד. באנשים לא ממש האמנתי בשנים האחרונות, לקחת לי את האמונה במלאכים היה אכזרי מספיק. אבל זהו.
המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, מתוקה- מרירה - "את כמו סיגריות - אדם חושב שהוא נגמל ואז אחרי פעם אחת הוא מבין שלא...". זה מתוק, מתוק נורא, אבל רק הנפש המעונה הזאת יכולה לחשוב ככה. חוץ ממנו, השאר שוכחים אותי בחצי שבוע. השאר, רק לך זה לא יעזור, למחוק רשימות, לצבוע קירות, אתה יודע שלא יעזור לך כשאתה רדוף ע"י עצמך, ואשמה. you decide who will you run to.
ביום שישי עשיתי את הדבר שהכי ציפיתי לו בין כל ארגוני הפרידה שלי מהחיים. פגשתי את הקוסם. וזה היה כיף באופן מטורף. גרם לי עוד פעם להצטער על שנת הסיוט, הנתק שנכפה, אבל עכשיו אין טעם ללעוס את זה...כנראה...לפחות השנה הזאת שינתה אותי ככה שאני מבינה יותר. טוב, הבנות זה תמיד באיחור, לא? :)
אבל מה שחשוב שעכשיו אני רואה אותו לגמרי אחרת, וזה עולם אינסופי כזה. מעניין...מרתק. נו כן, פישלתי פעם, but i will be good now, והעיקר שיש כפית. ועם יש שכל [לי] אז אפשר לדבר על הרבה. ואם הקטע הזה לא היה ברור, זה כי יש יותר מדי רוודים סמויים או לא, ולא נחמדים מדי. וסתם נראה לי...אני לא הכי מתוחכמת, בטוח שלא הכי חכמה, אבל התחושה הילדותית המפורסמת שלא מבינים אותי עד הסוף אף פעם מציקה לי מספיק, וכמעט ויתרתי על למצוא אנשים שיבינו עד הסוף...אז נראה לי שהוא כן מבין. הדעות שלו לגבי אהבה,שנאה, וקיום משותף הדהימו אותי כי הן כמו שלי, או לפחות כאלה שהיו שלי ואז רפש כיסה אותם. ועכשיו למחלקה המצחיקה...כשנסענו במונית שירות וניתחנו את הציור שהייתי חייבת לו אלוהים יודע ממתי איזושהי גברת זקנה ודביקה החליטה להצטרף לניתוח ולפדח אותי מול כל המונית. אבל - כל הזין. עכשיו צריך לצייר קיפוד או משהו...יש ביצה מיניאטורית ורודפה ע"י רוח של מכונית צעצוע, והגולגלות התחדשו...בכלל, הרבה דברים מעניינים התחדשו שם, צילמתי די הרבה, אבל לא מספיק כי הוא הציק :). אבל עכשיו יש לי פנקס שחור מגניב עם הקדשה, דם, ושאר הכיף, והכי חשוב, התקווה למלא אותו בקשקושים בזמן הצבא.
כי מה היא משמעות החיים שלי? לצייר...ואם אני לא עושה את זה, אני במקרה הטוב קיימת, ולא חייה. אז צריך לפחות לשמר את התקווה. כי משאר הדברים כבר לא ממש איכפת לי...משפחה - צחוק גדול, חברים - רובם איכזבו, וגם אלה שלא, אני רואה את חוסר היציבות, ולהסתמך על אנשים - משענת קנה רצוץ, כבר קיבלתי את שלי בתחום הזה. קצת עצוב כשלוקחים תחומי עניין ואמונות, אבל מה שנשאר חזק כמו מחלה...
מקווה שלא יהיו לי התקפים בטירונות, ואם כן, לא חזקים, ולא לאורך זמן, אחרת יעיפו אותי משם עוד לפני שאני אבין מה ההבדל בין מ"כ ומ"פ =]. ולפני שאני אבין עם הפיקניק שווה את הסנדוויצ'ים.
ואני עדיין שונאת את העובדה שאפילו העור שלי כבר לא שייך לי, בשום מקום בגוף.
עכשיו הכל ברור...כשהייתי צריכה לתכנן "קריירה צבאית",ההתקפים היו אלימים במיוחד, ושלל בעיות אחרות, אפילו להשתחרר לא חשבתי, שלא לדבר על משהו טוב יותר.
בכלל, דברים עכשיו באור בוהק מדי, חשופים מדי, ממש כמו כל החיים שעוברים מול העיניים לפני הסוף.
מורניטה הבטיחה לבקר אצלי מחר, איזה חמודה...אף אחד חוץ ממנה לא הציע את זה, אולי רק אם מוח היתה יכולה היא היתה באה...וחוץ מזה, אף אחד. זה רק אומר. משהו.
היה כיף נורא עם מתן היום, צחקתי עד כדי אבדן שיווי משקל, והיה לי נחמד, הרגשת הבנה והשתייכות, במידה מספיקה כדי לעשות טוב, ול מספיק כדי לפתח תלות. אני תמיד אלך לבד בלילה עכשיו. אסור להתלות. גם הקטע שלי כנגד אלכוהול ושאר הבידור הכימי,straight-edge, איך שלא לקרוא לזה - רק כי לי אסור, לכל השאר מותר... אני מתמכרת בקלות וההסחפות מוחלטת ומזיקה. אז אסור אלכוהול, סמים - גם קלים, סיגריות, סאדו, אהבה מוחלטת. מספיק לי שאני מכורה לאמנות בגרוש, ומוזיקה ב2 גרוש.
שמתי בארנק תמונות של אנשים שחשובים לי, שהייתי רוצה לראות לידי, שאתגעגע אליהם. סנטימנטלי, ויהיה על מה להסתכל ועל מי לחשוב. נטלי, פבל, לילך, אורנה, עידו, אלי, מתן, שחר, והשמנתול. הפעם שמות אמיתיים, סתם כי בא לי.
נראה לי ששכחתי לכתוב הרבה ממה שרציתי, למרות שכתבתי יומיים ויצא ארוך כמו דפרסיה. ואמא מציקה לי. או וואל, עכשיו אם ממש יימאס לי מהבית - יהיה לי איפה להיות.
והנה אגו טריפ אחרון לתקופה - תזכרו אותי, חברים ואוייבים, תזכרו כמו שהייתי לפני רצח האופי, הפיקניק הגדול, או איך שלא קוראים לזה. זה מה שאני...וזה מה שהייתי רוצה להשאר.
"אומנות - או נמות".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Trolladriel