איך זה הגיוני???
איך יתכן שהאדם יכול להיות כל כך טיפש, עיוור ומזוכיסטי לעצמו?
תקופה ארוכה שהאדם מחפש את האושר. רגעים של רגעים נכנסים לקורות חייו העמוסים של אדם בודד בחיפוש אחר העצמי והאני והאושר והשלווה והשקט,
אבל אז, דווקא במקום שלא חיפשת, דווקא אצל האדם שלא חשבת שתוכל למצוא פיתרון או תשובה, הוא עומד מולך (אותו אדם בן אדם מקסים וחייכן) עם מגש של זהב מאובזר בעשרות יהלומים מלוטשים ועל המגש המושלם מונחת באלגנטיות הבטחה. הבטחה לאושר ושימחת חיים ושלווה ושקט וביחד והבנה והקשבה ואכפתיות וחוויות ויותר מכל, אהבה.. אהבת אמת.
אני עומדת מול אותו אדם, בוחנת את עינייו התכולות ומבינה שהוא באמת ובתמים מתכוון לכל מה שהוא אומר.
ואני מעריכה אותו.
מוקירה לו.
אני עומדת מול אותו אדם ומהרהרת האם לקחת את ההצעה המושלמת הזאת מהאדם המקסים הזה.
ושוב אני שואלת... איך??? איך אני עומדת ולא חוטפת את ההצעה?? איך אני בכלל שוקלת את האפשרות של לא לקחת אותה.??
איך הגיוני שאדם עומד מול האופציה של להיות מאושר ואומר לא??
האם אני באמת מזוכיסטית ועיוורת לעצמי?? האם אני לא באמת רוצה להיות מאושרת?
או שמא, עם כל הכוונות הטובות, זה לא האושר בשבילי? אולי האושר שלי הוא דברים אחרים, אצל אדם אחר? אצל עצמי?
אני עדין מהרהרת ומרגישה שההיסוס שלי (או הפחדנות, כפי שאתה הגדרת) פוגעת בך.
אני מצטערת.
אני לא מתכוונת לפגוע בך.
ועל כן אני עושה את השיקול והחשיבה עכשיו, כיוון שאם לא, בעתיד, הפגיעה תהייה כואבת יותר.
המגש מושלם וההצעה מפתה, אבל האם זה מה שאני באמת רוצה?
אני עדין לא יודעת...
ושוב, אני מצטערת.
אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
