היא לא מוכרת - התחושה. ואני גם לא מצליחה לזהות, אם אני אוהבת אותה או לא.
באיזשהו אופן, אני כן.. באופן האחר, אני לא.
היא חדשה, ושונה.
אני מכירה אנשים חדשים, עובדת בעבודה סבבה + , מרוויחה (לשם שינוי) כסף טוב, אפילו התחיל איתי גבר או 10....
אבל למרות הכל, הוא לא שם. לא שם כדי שאני אחלוק איתו, אשתף. לא שם כדי שבסופי שבוע נפגש ונעשה סקס. לא שם כדי שאני אתקשר אחרי משמרת חרא ואבכה שסוטה הטריד אותי בטלפון.
אני צוחקת, אבל לא הוא מצחיק אותי.
אני יוצאת, אבל לא הוא יוצא איתי.
דיברנו כמה פעמים. פתאום מרגיש כאילו אנחנו בכלל לא מכירים, כאילו הוא מעולם לא היה קיים. כאילו עד לפי חודש הוא לא היה תחת הקטגוריה "אהבת חיי".
איך זה הגיוני???
חשבתי ששום דבר לא יפריד בנינו.
כניראה שכן קיים הדבר הזה - הוא.
הוא זה שהתקשר אחרי הפרידה, רצה שנחזור לדבר. להיות ידידים.
אני מרגישה שהוא כבר לא אוהב אותי, כאילו מעולם לא הייתי מישהי מיוחדת עבורו.
ואני שואלת: איך כל השנים האלו יכולות להמחק ברגע? איך כל הרגשות האלו יכולים להכחד?
זה מה שקרה? הכל נכחד? הכל נגמר?
אני שוב ושוב מריצה לי בראש את השאלה "למה?" ולעזאזל אני לא מצליחה להגיע לתשובה.
אני יודעת למה הוא החליט לסיים את זה. הוא אמר לי, אבל אני לא מסכימה עם זה.
בטוח היינו יכולים לתקן, לסדר, להתגבר... למה הוא וויתר עליי כל כך מהר? האם אני משהי שלא שווה את המאמץ?
אני רוצה לשכב במצב מאוזן, לפקוח את העיניים ולגלות שאני מזיעה בטירוף אחרי חלום רע. להסתכל לימיני ולראות אותו ישן שנת ישרים.
כל לילה אני הולכת לישון עם התחושה הזאת (בסתר), וכל בוקר אני מתעוררת עם האכזבה (בגלוי).
לא תמיד רואים עליי. לא תמיד אני מאפשרת לעצמי להרגיש, אבל זה שם. עמוק בפנים, ולפעמים זה פורץ החוצה כמו עכשיו.
הפסקתי לבכות, הפסקתי לדבר על זה, הפסקתי לעשות תאונות עם הרכב, אבל עדין. אני לא שלמה (והאמת אני בספק אם אי פעם אהיה שלמה בלעדיו).
טוב, דיי. לא בא לי עוד.
אני הולכת לעשות מה שעושה לי הכי טוב - לברוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
