כל השעות שאני עובדת, כל השעות שאני יוצאת, כל השעות שאני ישנה (או לא ישנה)... כלום לא מצליח למלא אותי. לתת לי את התחושה שהכל יהיה בסדר, שזה רק עניין של זמן.
אבל הינה הזמן עובר וההרגשה הנוראית עדין עוטפת אותי.
יש רגעים שהכל מושלם, שאני חזקה מהרגיל ומצליחה להתמודד, אבל בשאר הזמן (ברוב הזמן), אני קורסת!
90% מהיום אני חושבת "הלוואי והייתי יכולה להכנס מתחת לפוך שלי, לעצום את העיניים ולא להתעורר לעולם", כי תאכלס..בשביל מה?
לשם מה אנשים מתעוררים בבוקר?
לשם מה אנשים "עוברים" את היום?
כל יום בשבילי הוא התמודדות נוספת, מלחמה חדשה, אבל אז אני שואלת את עצמי " למה ועל מה אני נלחמת? מול מי?"
אני לבד במערכה, אין לי למען מה להלחם יותר, אז מה הטעם?
דיי! אין לי כוח יותר למלחמות.
להרים ידיים?
אני מרגישה שאני עוברת כלכך הרבה עכשיו, ויכול להיות כי הגורל רצה וזה מעצב את מי שאני, אבל באמת ובתמים הייתי מעדיפה לדעת שיש שם מישהו שאוהב אותי בעולם, מישהו שילחם איתי - הוא ואני נגד כולם.
הוא הלך! המישהו הזה קם ועזב!
אני כבר לא זוכרת איך הוא מריח, ואין לי מושג מה השתנה בחייו.
אני כל כך מתגעגעת אליו.
כל כך כואב לחיות עם המחשבה, שהעתיד שציירתי לי בראש, שציירתי לשנינו בראש - נעלם.
אני חושבת שאם ללב שלי היו עיניים, הוא היה בוכה עכשיו, בוכה כל הזמן.
אם ללב שלי היה פה, הוא היה צועק ושותק וצועק יותר חזק.
אני מניחה שאת האמונה באנשים כבר איבדתי, עכשיו רק נותר לי לקוות לא לאבד את האמונה גם באהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
