היום עבר עליי יום קשה.
קשה בלון המעטה.
מרגיש לי כאילו יצור בלתי ניראה עומד מולי ומכוון לאזור הלב שלי משאבה. משאבה מיוחדת ששואבת ממך כל טיפת אושר, שארית כוח או רצון טוב.
כל היום הסתובבתי עם פרצוף כעוס. שום דבר לא מצליח לי והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו, זה איך לעזאזל אני הולכת לישון ולא מצליחה להתעורר יותר.
אוףףף!!!!
אוף אחד גדול!!!!
קרה משהו טוב בחיים שלי - אהבה.
הוא חוזר לחיים שלי. החבר הכי טוב שלי, הבן זוג שלי חוזר לחיים שלי. צעד צעד... (צעדים גדולים יחסית, אבל עדין בצעדים).
כל כך התגעגעתי אליו, כל כך רציתי אותו.. והנה עכשיו הוא איתי, ובכל זאת תווי הפנים לא השתנו - כולי זועפת, רוטנת וממורמרת.
למה?
אני מלאת פחד. מלאת פחד ששוב אני אבטח בו, ששוב אני אתן את כל כולי והאהבה תפנה לי עורף, אני אכווה, אשרף עד אפר.
מקונן בי הפחד שלמרות כל האהבה משהו ימנע מיזה להצליח - בין אם זה הוא, אני, שנינו או בכלל משהו חיצוני. כיוון שעד היום זה נקטע, אז י אומר שהפעם זה יעבוד?
כל הפחדים הללו גורמים לי לחוב מחשבות לא טובות, פסימיות משהו...
אני צריכה למצוא את האור. אני צריכה למצוא את הכוח.
אל אלוהים אני מרגישה כל כך לבד בעולם. מוקפת באנשים (וכמה מהם שבאמת אכפת להם), ועדין אני מרגישה כל כך לבד.
אני זועקת לעזרה, מתחננת לכתף ומשום מה אף אחת עדין לא מצליח להגיש לי את הכתף הנכונה.
זה בסדר להתפלל שמשהו יקרה שיעזור לי לצאת מהבדידות הזאת? זה בסדר לקוות שיגיע אותו אדם שיעזור לי להרגיש שאני כבר לא לבד? למצוא את הכוחות המחודשים שלי?
אם רק הייתי מצליחה להביע באמת את כל מה שאני מרגישה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
