מסתבר שטעיתי...
הוא בחיים שלי, אבל לא בצורה שציפיתי שהוא יהיה. ידעתי שהסופ"ש הזה היה מושלם מידי.
כשרק נפגשנו בשישי אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אסור לטעות. בלי הגדרות, בלי פזיזות... פשוט לנסות לחזור להיות בקשר מסוים, להנות אחד מהחברה של השניה.
עד הנשיקה..
זה קרה והיה מדהים. אני לא מתחרטת, אבל עם זאת גם לא מגיעה למסקנות. נשיקה אחת לא אומרת שחזרנו, שמעכשיו הכל מושלם.
ובערב שלמחרת נפגשנו שוב. הוא פגש בג'ינג'ית, חברה שלי. ושוב זה היה ערב של בילוי. ערב של היכרות מחדש.
נגמר הערב, הג'ינג'ית הלכה הביתה ואנחנו החלטנו לראות סרט ביחד. וראינו סרט.
עד הסקס..
זה קרה והיה מדהים. אני לא מתחרטת, אבל עם זאת גם לא מגיעה למסקנות. סקס אחד לא אומרת שחזרנו, שמעכשיו הכל מושלם.
בנתיים אני עדין בשליטה, בבקרה על הרגשות שלי, על המחשבות שלי.
דיברנו יום ראשון, ובשיחה של יום שני שאלתי אותו שאלות. הצפתי את התסביכים שלי מעל פני השטח. העניין הוא שהקול שלו היה כל כך יציב ובטוח, הדברים שהוא אמר פשוט נשאו את הכותרת "זוגיות"- "את רוצה להיות בת זוג שלי? אני רוצה אותך! את לא בטוחה במה שקרה?"
אחרי השיחה הזאת הורדתי מגננות, נעלמה הבקרה, התפוגגה השליטה והרגשות, המחשבות צעקו "חזרנו".
אז לא...
כי היתה גם שיחה יום שלישי.
"אני חושש".
"מה? מה זאת אומרת חושש?"
"יכול להיות שהכל קורה מהר מידי.. זה כמו פעם שעברה, ואנחנו חוזרים על הטעויות שלנו ולא לומדים."
"חשבתי שאמרת שאנחנו נטעה עוד הרבה, העיקר שנעבור את זה ביחד.."
שקט
החלטתי שאני לא נאבקת יותר. המזל שזה היה על ההתחלה ולא נסחפתי עם כל הרגשות, אחרת הייתי טובעת (שוב). הסכמתי שנעשה צעד צעד, כמו שאמרתי לפני הנשיקה ביום שישי. נתחיל להיות חברים.
הוא אומר שבסוף נהיה ביחד ואני רוצה להאמין לו, הוא אומר שאנחנו נתחתן עוד לפני גיל 25 ואני רוצה להאמין לו..
אני ממש צריכה שהוא ירכוש את האמון שלי שוב, ממש צריכה להרגיש ממנו שהוא מעריך אותי אוהב את מה שהוא רואה.
אם באמת אנחנו הולכים לעבור צעד צעד, אז אני רק מקווה שאלו יהיו צעדי התקדמות. כי ככה או ככה, לכאן או לכאן אני צריכה לפתור את תסביך הרגשות שלי איתו.
בנתיים אנחנו מדברים.. רק מדברים.
כיף לי לדבר איתו, לשתף אותו. כמובן שיש רגעים בשיחה שהלב שלי נצבט, נדקר, נשחט - למשל כשנופל לי האסימון שהוא יהיה עם אחרת, ישכב עם אחרת יתאהב באחרת. או כשאני מבינה שיש דברים שאנחנו נעבור בנפרד ולא ביחד. גם המחשב שכשאנחנו כן נפגש אני צריכה להיות בשליטה מחושבת על הרגשות שלי, המעשים שלי.
מעניין...
מעניין מה הוא חושב עכשיו. איך הוא מרגיש עכשיו.
(כן הוא מדבר איתי על זה, אבל אני מניחה שאם הייתי מרגישה את זה במקומו, הייתי מבינה יותר. כי תמונה שווה יותר מאלף מילים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
