אני אסביר תחילה את המצב שאני נמצאת בו, ואני בטוחה שאם תקראו בין השורות תבינו שגם לחלקכם קורת חוויה דומה.
השתחררתי מהצבא לפני 5 חודשים. עוד לפני שהשתחררתי, בתקופת החפש"ש מה שניקרא, מצאתי עבודה בחברת תקשורת גדולה (שאת שמה לא אציין).
עברתי קורס של חודש שלם, חתמתי חוזה לשנה והתחלתי לעבוד. חודש ראשון מושלם.. גם השני והשלישי, אבל כבר בחודש הרביעי התחלתי להרגיש את המחנק, את מצב הרוח הירוד, את התסכול בלבוא לעבודה.
אני מניחה שהעבודה פשוט לא מתאימה לי - הדרישות גבוהות ומעצבנות, החוקים נוקשים, ההפסקות בקושי 10 דק' פעם בשעתיים. אפילו סיגריה בקושי אפשר להספיק! נמשיך בזה שהמנהלים לא משהו, האנשים אחלה, אבל מרוב שאתה קבור בעבודה אתה לא מוצא זמן לאינטרקציה איתם, חוץ מ-10 דק'הפסקה שאותם אתה מבזבז על הירגעות מהלחץ והעצבים עם אותה סיגריה שהזכרתי מקודם.
מה שאני מנסה להגיד זה שאני רוצה להתפטר! האמת שכבר החלטתי שזה מה שאני אעשה.
אבל אז קרה דבר מתסכל, מרפי הבן זונה עשה אותי חולה ולא הלכתי שבוע לעבודה. מושלם במצב רגיל.. קצת מנוחה מכל הלחץ. אבל לא! עזבו שהמחלה יצאה בדיוק על היומולדת שלי, שזה מבאס בפני עצמו לקחת אנטיביוטיקה ביומולדת במקום 1/2 ליטר גולדסטאר. העניין הוא שהשבוע האחרון של החודש, שרציתי לקרוע בו את התחת כדי לעשות בוחטה של משכורת אחרונה נדפק לחלוטין, בגלל שיצא שבקושי עבדתי.
בכל מיקרה, כבר התחיל חודש מרץ, שבוע הבא אני אמורה להתפטר ובנתיים יצא שאני עוד שבוע שלם בחופשת מחלה. למה?! ככה!!! שבועיים שלמים שאני בבית, חלק מהזמן חולה חלק מהזמן בטלוויזיה או במחשב או טיפה מנסה ללמוד לפסיכומטרי, אבל חוץ מיזה כלום!
וכאן מתחיל העניין.
לאבא שלי כואב. כוא לו לראות ילדה בת 21 יושבת בבית ולא עושה כלום. כביכול מתפטרת שבוע הבא ואין לי עבודה חדשה ביד. אני גם לא מוכנה ללכת לעבודה מועדפת, כי אני עצלנית, מפונקת וחשוב לציין שבסוף אפריל אני מתחילה פסיכומטרי, כך שבמילא אין לי הרבה זמן לעבודה או לפחות לא אינטנסיבית. נדפקתי!!!!!
העניין הוא שאני אוהבת להיות בית. לקום מתי שאני רוצה, להיות במחשב, לכתוב, ללמוד, לראות טלוויזיה, לצאת לפעמים. זה כיף לי וטוב לי. אבל מי כמוני יודעת כמה אני צריכה את הכסף. כמובן גם שחוסר התכלית של הימים שעוברים מתחיל לחלחל לי למוח ולגרום למצב רוח ירוד. חוץ מיזה נמאס לי כבר לראות את ההורים שלי כל כך הרבה.
העניין הוא שאבא שלי אמר לי משפט שקצת הפריע לי בלב - "את תסתכלי אחר כך על החודשים האלו ותצטערי עליהם".
ואם הוא צודק?
אני לא רוצה שהוא יהיה צודק.
איך לעזאזל אני אמצא עכשיו עבודה אחרת? איך אני אמצא עבודה שאני אוכל לשלב עם לימודים לפסיכומטרי? ומה יכול להבטיח לי שאני לא אתייאש בעבודה החדשה כמו בעבודה הקיימת? איך אני מתבגרת והופכת להיות ילדה בת 21 שעושה משהו עם החיים שלה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
