הצימוק לא נפל רחוק מעץ

בפועל אין לי יותר מידי חברים קרובים בתל אביב. הבסיס היציב היחיד שיש לי שם הוא איתן ועידו, ובמידת מה אולי אפילו אור וייתכן שגם נועם, למרות שממש לא ברור לאן הסיפור עם הבחורון הסורר הזה מוביל. אני מניח שבמידת מה אני אוכל גם להיעזר במכרים שיש לי בעיר, ואולי אפילו להסתמך על יעל מהמחזור שלי בפסיכוביולוגיה שעוברת אף היא לתל אביב והציעה את עצמה בתור חברה באזור. עוד לא עשיתי אף פעם שינוי הזה בטיב החיים שלי, בלשנות מתוך בחירה את הסביבה שקרובה לי רוב הזמן. זה מצחיק שאני עושה את זה דווקא בשלב זה בחיים שלי, שאולי יותר מאי פעם אני דווקא מרגיש מאוד טוב ומרוצה עם העולם החברתי שסובב אותי. טוב לי מאוד בקשרים שיש לי עם דן, צחי, והילה והאנשים לעיל, ואיכשהו כשאני סוכם על זה את הדברים הקטנים וכל שאר האנשים בחיים שלי אני מרגיש שבמובן מסוים זה די עשיר עבורי. זה גורם לאנשים שהייתי איתם בקשר אבל לא הייתי בטוח בו להרגיש דווקא בטוחים יותר, כמו הקשרים שיש לי עם מור או יואב. הדבר שאני הכי דואג ממנו במעבר (מעבר ליצירת חוג חברתי חדש כמובן) הוא שחשוב לי מאוד לשמור על הקשרים האלה, ושנורא חשוב לי שהמהות שלהם לא תיפגע. די ברור שהמרחק יעשה את שלו מבחינת מינון ההתראות, מה עוד שמכון וייצמן צפוי להיות אינטנסיבי יותר מכמות הזמן שאני משקיע במעבדה כרגע, אבל אני מתכוון להשתדל מאוד שהקשרים ישמרו על האופי שלהם. ובאופן מפתיע, בניגוד לחרדות הנטישה הרגילות שלי, התחושה היא שרוב הסיכויים שזה גם מה שיקרה.

כנראה גם שאחד הדברים שיותר יהיה קשה לי להתנתק ממנו הוא המעבדה. זהו עוד שינוי שנעשה לכאורה כשאני לא מרגיש ששום דבר רע במה שכבר יש. המעבדה והאנשים בה לחלוטין הפכו להיות בית שני עבורי, ויהיה לי קשה מאוד בעוד חודש ומשהו כשאני אצטרך לנתק את הקשר איתם, ככל הנראה באופן די מוחלט עם רובם. זו גם אחת מהסיבות העיקריות שאני בינתיים לא מעביר את עצמי לגור בדירה שאני כבר משלם עליה – גם הכסף שאני עוד יכול להרוויח במעבדה, אבל גם בגלל שמעניין לי שם ובעיקר מאוד טבעי לי להעביר שם את היום. לחוש ההומור שלי אין שום סייגים כשאני במעבדה, וזה לא נובע מכך שאני מרגיש בנוח עם כולם שם (כי זה לא המצב) אלא כי האטמוספרה הכללית היא חיובית וכי יש שם כל כך הרבה אהבה. כנראה שיותר מהכל אני אתגעגע ליעל, סוניה ואיריס, אפילו שיש לי אהבה לכל אחד ואחד מהאנשים. אני גם לא חושב שאני אצליח להיתקל בעוד בוס פסיכי וחם כמו שמעון. הוא פשוט הברקה, ואני גם מאמין שהאופי של הבוס משפיע במידה כל כך ניכרת על האווירה שבמעבדה, ושהוא שמאפשר או מונע ממנה מלהיות חיובית.

אבל גם כאן אני מאוד שלם עם ההחלטה משום שידעתי מראש שהמחקר על החלבון הבודד הזה שאני חוקר בשיטות בביוכימיות כה קלאסית משמים מידי ולא מספיק יישומי עבורי כדי שאוכל להמשיך איתו גם לתואר שני. אני לא בטוח עד כמה הייתי מצליח ליהנות עם הייתי יודע שסוג העבודה הזה ממשיך גם לתואר שני. אבל אולי אני משלה את עצמי ובסיום הרוטציות בוייצמן אני אמצא את עצמי חוזר לפיפטור ולהתעסק באיזה חלבון עלום שם שמעורב באיזשהו תהליך ביולוגי איזוטרי ולא מוכר.

כל הסיפור הזה של מציאת הדירה התחיל והסתיים ביום רביעי האחרון, שהיה יום אינטנסיבי מכל הבחינות בכל מה שקשור לעתיד הקרוב, ומשום שחלקו הראשון היה יום אוריינטציה במכון וייצמן וחלקו השני יועד, מבחינתי, לנסיעה לתל אביב ולתור אחרי דירות. עשיתי מאמצים די עיקשים לסיים את כל המטלות הלימודיות שלי לתואר לפני חודש ספטמבר כדי שאוכל לחפש דירה פחות או יותר בראש שקט, כי החזון הפסימי שלי הניח שזה יקח המון זמן ויגבה ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים.

נאספתי עם מיטל החמודה במכוניתה למכון. נסענו גם עם דנה ואספנו את ענבל, חברתי היקרה, שאני שמח מאוד שעוברת יחד איתי לתואר שני במכון, מחבורתי החברתית המקורית בפסיכוביולוגיה. בכלל, אנחנו כשבעה אנשים נוספים שאני מכיר מהמחזור שלי בביולוגיה שמתחילים שם תואר שני, וזה מצב די מנוגד למצב בו התחלתי את התואר הראשון, בו לא הכרתי אף אחד בחוג שלי. עברנו כל מיני תהליכים אדמיניסטרטיביים מטופשים ואחר כך שמענו הרצאת אוריינטציה כללית מאדם מאוד חביב שנראה לי שהשתדל מאוד להלחיץ אותנו, אולי כדי שנהייה מוכנים לגרוע מכל (זה ללא קשר לכך שהוא באמת היה חביב מאוד). ברגע שגם דוברה על האופציה שנתלתה באוויר שנעבוד ביום שישי היה לי קשה יותר לשמור על שלוותי. יש הרבה מאוד סוגים של עומס ולחץ שאני מסוגל להתמודד איתם, אבל מבחינתי האופציה של לעבוד ביום שישי כל שבוע היא ממש לא אופציה. אני צריך יומיים חופש, ומבחינתי זה אפילו לא פתוח לדיון. מובן שמפעם לפעם הפרויקט שלי יחייב אותי להגיע גם בימי שישי, אבל אני לא מסוגל לסבול את האופציה הזאת כברירת מחדל. לשימחתי, זה תלוי לחלוטין במשטר שמונהג בכל מעבדה.

כשהסתיימה הרצאת האימים אני, ענבל ועוד כמה ידידות התחלנו לסקור מעבדות, לנסות לצמצם את מגוון האופציות איתן הגעתי. החדשות הטובות והרעות הן שהאנשים שנתקלנו בהם היו חביבים וסימפטיים הרבה יותר מהצפוי, ורוב המעבדות נראו מסקרנות, חיצונית, במידה דומה, כך שהיה קשה מאוד לצמצם את האופציות. גם אני וגם ענבל יצאנו משם עם כאב ראש, אבל אני המשכתי משם ברכבת לתל אביב.

הלכתי את הדרך מרכבת השלום מערבה, הדרך שהנחתי שככל הנראה תהיה הדרך שאני אעבור כל יום באופניים בדרך לרכבת. היה חם, ואני הייתי כבר די עייף נפשית ומלא באדרנלין מוייצמן, ותחושת הגורליות שהתחילה ללוות אותי עקב הידיעה שאני מתחיל לחפש דירה בתל אביב המשיכה את השטף ועל אף שהזעתי כמו מטורף לא הצלחתי כל כך להרגיש את עצמי או את הסביבה. הדירה הראשונה הוצגה לי ע"י בחורה חביבה למדי, אבל היו יותר מידי בעיות קטנות בדירה. הדירה הבאה שהייתי אמור לראות הוצגה רק כשעה אחר כך, והבנתי שכדאי שבשלב זה אכניס משהו לבטן שלי משום שלא אכלתי כל היום, אבל פשוט לא הייתי מסוגל. היה לי חם אבל זה היה איפושהו באחורה של התודעה, וכך גם הרעב. בעיקר הבנתי שאני עייף וידעתי שגם אחרי שאתגבר על המפלצת חסרת הגבלת הזמן של מציאת הדירה עדיין יהיו לי כל כך הרבה צעדים שיהיה עלי לעבור עד שאסיים להשתקע בחיי המשודרגים בעיר הגדולה החדשה. חיכיתי שעידו יצטרף אלי כדי לצפות יחד איתי בדירה, ובינתיים ניהלתי כמה שיחות טלפון של התבייכנות. הציפייה שלי מדירה שבה השותפות פשוט מגדירות שעה להגעה מבלי לקבוע מראש היא שאני אגיע ואדחק עם עוד חמישים אנשים מבלי להחליף כמעט מילה אחת עם השותפות. התוצאה היתה די שונה – הגענו אני ועידו לבד, ונתקלנו בשתי שותפות, האחת חמודה ביותר, והשניה נראתה לי מוכרת להחריד. הדירה היתה מסודרת להפליא, כאשר הן הצליחו להסב את חדרון הכניסה הקטן לסלון פונקציונאלי ביותר. יש מיזוג בכל החדרים, פרקטים ושטיחים מקיר לקיר, ולגמרי את כל האקססוריז שצריך בדירה. בנוסף, בניגוד מוחלט לדירה בה הייתי השנה, הן הקפידו ביותר על ניקיון. ניהלתי איתן שיחה שבה נדמה לי שהצדדים היותר שרמנטיים שלי הוחצנו, יחסית ללחץ שהייתי בו ולעד כמה שבכלל ניתן להגדיר אותי כאדם שרמנטי. היה ממש נחמד לדבר איתן והרגשתי שבסך הכל הלך ממש טוב. הדירה נמצאת ממש על רחוב אבן גבירול, וזה כנראה גם החיסרון העיקרי שאני מוצא בה – הפוטנציאל לרעש. כשיצאנו משם הסכמנו אני ועידו שזו דירה שהרגישה די טוב, והנחתי שיקח עוד יום יומיים של ציפייה, אם בכלל אקבל תשובה. לא הייתי אופטימי או פסימי במיוחד. המשכנו לדירה האחרונה שקבעתי לראות באותו יום, כאשר בעל הבית החצי-פסיכי הראה לנו אותה, ובזמן שישבנו בסלון איתו ועם שתי השותפות, בדירה שהיתה מרווחת יותר אבל קצת פחות נעימה מהדירה הקודמת, קיבלתי שיחת טלפון ממורלי, אחת השותפות, והיא אמרה שמבחינתן הן רוצות שאהיה השותף החדש שלהן. הייתי בהלם למרות שלא יכולתי להחצין את האושר הזה בזמן שאני עדיין נמצא בדירה בה הייתי. כשיצאנו משם המשך הערב התרחש בערך כמו שרוב היום התרחש, בסוג של חוסר פוקוס מלא אדרנלין, אבל הפעם מסיבות יותר חיוביות. לא דמיינתי שכל התהליך יהיה כל כך מהיר.

החששות והלחצים נשארו כמובן, למרות שהם החלו להתפוגג בימים העוקבים, בעיקר כשעוד הגעתי לדירה כמה פעמים וגיליתי כמה שמורלי מקסימה הרבה יותר ממה שהבנתי לראשונה, וגם כשגיליתי שרחל, השותפה השניה, חביבה הרבה יותר ממה שהתרשמתי במבט ראשון.

וזהו. נראה לי ששברתי איזשהו שיא כאן. אבל בחיי שאני כה שמח שהחלק הזה במעבר לתל אביב הסתיים.

ועכשיו נשאר רק לעבור.