אלה היו חמישה ימים מדהימים!כל כך הרבה קרה..פתאום..משום מקום..כל כך מהר..

הכל התחיל ביום חמישי..המשמרת שלי עמדה להסתיים <נותרה שעה>..ופתאום מגיע אחד העובדים בשדה<יהודי גרמני חמוד ביותר בן 20-זה רק הגיוני שאחרי סיני ארגנטינאי ואורגוואי יבוא גרמני לא?>..מישהו שעיניי נדדו לכיוונו מס' פעמים..מס' פעמים גם שוחחנו..אך מעולם לא באמת חשבתי לעשות עם זה משהו.התחלנו לדבר..הייתה בינינו כימיה מדהימה שלא ניתנת לעירעור..החלטתי שאולי כדאי שאני אנסה להשיג אותו..אבל עמוק בפנים די ויתרתי מראש <רועי,אני מצטערת!>.

הבאתי לו את המסנג'ר שלי במטרה לשלוח לו ציורים שלי..בערב הוא התחבר..והשיחה גלשה לכיוונים..או יותר נכון לשאלות כמו אם יש לי חבר..וכד'..עד לשאלה הסופית-אם אני רוצה לצאת איתו.היתכן?שאני ארצה מישהו שירצה אותי בחזרה?!היקרה דבר כזה שיעבור על חוק מרפי מס' 6870 שאין מצב ששני אנשים יהיו מעוניינים אחד בשני?

כמובן שהסכמתי!בגישה האדישה והאופיינית שלי-אף על פי שבפנים זרחתי ופרחתי.הייתי בטוחה שזה עוד אחד מהחלומות שלי,שנראים כל כך מציאותיים לרגע ומתגלים כחלום עם עלות השחר.אך אחרי שצבטתי את עצמי שוב ושוב גיליתי שזו אכן מציאות.

עד שהגיעה השאלה-"אז אנחנו כאילו זוג עכשיו?"..wtf?!מישהו יכול להסביר לי איך זה שכל בחור שאני יוצאת איתו ישר מוכן לרוץ למחוייבות?!?!relax!

לאחר שהסברתי לו שלא ממש..עדיין..החלטתי שאני לא אייחס לזה יותר מידי חשיבות..לראשונה אני משיגה את מי שאני רוצה-זה לא הזמן להיות קטנונית.יום למחרת לא הצלחתי להוריד את החיוך מפניי..הייתה לנו משמרת ביחד..ישבנו ודיברנו..הוא ליווה אותי בסוף להסעה..בהסעה הותקפתי במטר שאלות שאפילו השב"ק בעצמו לא היה חושב עליהן.כמובן שהכחשתי את כולם..או יותר נכון גימגמתי.

בערב של אותו יום הוא התקשר..אחרי שיחה ארוכה הוא פירט לי על כל הדברים שכבשו אותו בי<איך שאני צוחקת אני תמיד מביטה הצידה,איך שאני מעבירה את השיער שלי לכתף השמאלית וכו'>על זה שהוא נהנה כל כך להיות איתי..הייתי מוקסמת..אני ששונאת מחמאות..אלה פשוט חדרו מתחת לכל המעטות שהיו על ליבי.אולי כי הרגשתי שהן באו ממקום כנה ולא ממישהו שמנסה להשיג משהו.

יום שבת בערב יצאנו..או לפחות התכוונו לעשות משהו אבל בסופו של דבר התיישבנו מחוץ לקניון ורק נהנו מהנוכחות אחד של השנייה..לא היה משנה איפה אנחנו או מה אנחנו עושים..אבל כמובן,כמו בערך עם כל בחור שיצאתי איתו לא הייתה נשיקה..והאמת שהאשמה היא שלי..שמנעתי את זה..עם הפחד המטורף שלי מאינטימיות.נותרנו שני מתוסכלים.יום למחרת הייתה לנו משמרת יחד..כמעט את כולה בילינו יחד..היה מתח באוויר..אבל הייתי יותר מידי עייפה בשביל לעזור לדברים לקרות..

הוא היה חייב ללכת..אז ביקשתי ממנו להתקרב קצת..נתתי לו נשיקה קטנה מאוד ושילחתי אותו לדרכו.

היום כבר לא עבדנו ביחד..משמרות שונות..אך הייתה תחושת געגוע שלא אופיינית לי..גם העובדה שבימים האחרונים אני סובלת מחוסר תיאבון מוחלט לא ברורה לי..

אולי אני מתחילה לפתח..ר...ררר..רגשות?

אני-שכתבה פוסט באורך הגלות..ועוד פוסט ממש לא מפורט..