ימים קשים עוברים על כוחותנו..משמע עליי..

הצבא דפק גם אותי.

ועצה קטנה לכולם לפני שאמשיך-אל תתגייסו!!!

אז ככה..הייתי במשך חודש בקורס במחנה בצריפין..שם אותרתי ליח' גרפיקה כגרפיקאית כמובן..אחרי מיונים ארוכים ורבים התקבלתי <בעודי בקורס>..אך כולם ניסו לעשות מאמצים במטרה שאני אמלא את התפקיד שתמיד חלמתי עליו.

אך ללא הצלחה ממש.אבל..זו ממש לא הבעיה כרגע..בתפקיד שכן הייתי אמורה לעשות אני אמורה לשרת קרוב לבית\בבית חולים הקרוב לביתי-משמע צריפין.מאחר ואני גרה בחור זה המקום היחיד אליו אני יכולה להגיע בלי שזה יקח לי 3 שעות מינימום.

ביום ראשון האחרון,יומיים לפני סיום הקורס מודיעה לי מפקדת הקורס שכנראה יציבו אותי בתפקיד שונה <להיות אחראית על כל המדור שאליו עשיתי קורס>אך זה יקרה באיזה בסיס שכוח אל שממוקם בתוך תל השומר.מיד כמובן ציינתי שאני לא מעוניינת ושאם כבר אני נאלצת להישאר בתפקיד זה אני רוצה להיות בצריפין.

אך לצערי,ביום רביעי גיליתי כי הכלבה הקטנה שמה אותי בבסיס זה ועוד לא פחות ולא יותר להיות פקידה של מפקדת המדור..wtf??!?!@!

מיד החלתי לייבב באוזנו כל מי שהיה בקירבתי..רמות התיסכול מרקיעות שחקים..ולאחר מכן שגיליתי שאני צריכה ארבעה אוטובוסים לכל כיווון <= 8 אוטובוסים ביום> שכל אחד מהם לוקח לפחות חצי שעה..אני צריכה להתעורר ב-5 בבוקר,לקחת את האוטובוס הראשון,וגם אז להגיע באיחור לבסיס..רק להגיע לשם לוקח לי 3 שעות..ולאחר שאני מגיעה בערב ב-9..אחרי שכל הנסיעות האלה מתישות,גורמות לי לכאבי ראש היסטריים ולבחילות.

ומעל הכל להיות במצב נפשי מאוד לא טוב..נראה לי שביום האחרונים בכיתי בערך 3 ליטר דמעות..ואין עם מי לדבר..אין כלום..

כולם מנסים לעזור אבל אף אחד בעצם לא יכול לעשות הרבה.

אך יש תקווה בליבי-יום ראשון תבוא ראש המדור<המפקדת שלי> ואני אבכה לה בכי מרורים כמו שיוצא לי בכזו קלות בימים האחרונים.אספר לה את סיפורי ואת זה שאבא אחרי ניתוח ראש,והעובדה שאחי ואבא שלי לא מדברים אין מי שיעזור לאמא-ואני בוודאי לא אוכל אם אני אחזור כל יום ב-9 בערב כאשר אין בכלל אוטבוסים סדירים למושב שלי החל מ-8 ..:(

אני שבוזה עד חורמה..מרגישה חסרת אונים וכאילו ניפצו בערך כל חלום שהיה לי..

אחלו לי בהצלחה אני ממש זקוקה לה..