בשנת 1904 עלה לישראל מחלוצי מדינת ישראל - אלכסנדר זייד. זייד עזר להקים יישובים עבריים, כגון תל-חי וכפר גלעדי, וגם היה שותף להקמת ארגון "בר גיורא" וארגון "השומר", שמטרתם היתה הרחבת ההתיישבות בארץ ישראל. זייד היה ידיד של אלכסנדר פן, ופן אף כתב עליו מספר שירים, המפורסם ביניהם הוא "אדמה, אדמתי" ("רחומה עד מותי"). ביתו של זייד סיפרה כי השיר "במעיין" נכתב ליד מעיין יצחקיה בגליל, ממנו היה זייד נוהג לדלות מים.

במעיין עיני צופה עם עלות שמש;

אולי ידלה הדלי לי אושר רב מאמש

מלא הדלי לי

עד בלי - עד בלי;

מלא!

רווני אושר גם לי גם לי

רווה!

לעדר - מים

אהבה - לי!

תמר גלמודה אני בשדות כנען

קורא הלב, אך לי רק רוח-תימן תען

מלא - - -

אז אני רואה את השיר כפזמון חביב, ולא אדון פה בפירושים מרחיקי-לכת, רק בכמה ביאורי מילים ותיאורים.

אז השיר מתחיל כשרועה הצאן החביב שלנו נמצא במעיין, ועינו צופה עם עלות השמש. השמש עולה - המסקנה הנדרשת היא שהשעה היא שעת בוקר, ושהוא קם לא מזמן ליום חדש, והרי אי-אפשר להתחיל יום חדש מבלי שיהיה לך דלי מלא מים לצאן שלך, נכון? אז יום חדש התחיל, והאתמול נחתם. כמו שנאמר בשיר "רכבות" של יובל בנאי, "כל הימים שחולפים יישארו בתולדות החיים", ואת מה שקרה אתמול, או את מה שלא קרה אתמול, לא ניתן לשנות. על רועה הצאן שלנו כנראה עבר יום בודד למדי אתמול בערב, והוא היה עצוב קצת. זה קורה, נו, אתם יודעים. לאחר הערב הבודד שלו, הוא התעורר והלך לבאר עם דלי גדול, והוא קיווה שהדלי ידלה (יוציא מים מן הבאר) לו אושר רב, יותר מהאושר המועט מאוד שהיה לו אמש. ביטוי מקסים, הדיבור על דליית מים מבאר כאל הפקת אושר, לדעתי לפחות.

ורועה הצאן שלנו מבקש מהדלי בקשה פשוטה: מלא את הדלי, בשבילי, עד לגדותיו, כמה שרק אפשר - מלא!

"רווני אושר!" - ביטוי יפהפה בהקשר הזה. כפי שהמים מרווים את האדם הצמא, הוא רוצה שהדלי ירווה אותו באושר לנפש שחסר לה מצרך חיוני זה. גם לו, גם לו - רווה!

לעדר - מים. אבל מים הוא יכול למצוא לעצמו. אז הוא מבקש אהבה.

התמר היא העץ ממין נקבה, כשהזכר שלה הוא הדקל.

חשוב לי לציין כי חלק מהמידע הביוגרפי היבש נלקח מהספר "אלכסנדר פן השירים ב'" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ומהויקיפדיה.