מחשבות

<השעה 23:04>

קנדה.

שיעמום.

אנשים שמנים.

ירוק.

הרבה חנויות של ג'אנק פוד.

גדול.

שקט, מידי.

הגעתי לפני שלושה ימים. הטיסה עברה די בסדר, ז"א זה לא משו לשבת 12 וחצי שעות ולהשתעמם למוות,

אבל יצאתי מזה חייה;)

האוכל שם היה ממש מגעיל, אני לא חושבת שבתקופה האחרונה אכלתי אוכל כ"כ מגעיל כמו שהיה במטוס- חסר טעם לגמרי.

<למרות שלפעמים לאוכל אין טעם בשבילי בכל מקרה, ואם יש טעם הוא דומה לטעם של קלקר מיובש...>

בשדה התעופה אמא בעלה ואח שלי פגשו אותי,

אח שלי רץ אליי וחיבק אותי, וקפץ עליי,

 כשהגעתי הייתה לי הרגשה של - אוקיי, הגעתי- מתי חוזרים?

הגענו הבייתה, יצאתי לסיגריה <אחרי יותר מ12 שעות!>

אמא שלי ייצאה אחרי ושאלה אותי איזו ארוחה אני צריכה לאכול עכשיו.

הבהרתי לה בצורה מאד ברורה שאין לי ארוחות ואני אוכלת מה שבא לי ומתי שבא לי ושתעזוב אותי בשקט.

ההערה האחרונה שלה לגבי אוכל הייתה אתמול בארוחת בוקר כשאכלתי מן קוטג עם תפוחים וקינמון וקפה,

והיא שאלה אם אני לא אמורה לאכול לחם.

ומאז זהו, שקט.

למרות שאני עוד קולטת ממנה מבטים לתוך הצלחת שלי מדי פעם.

האמת שעם אוכל אינלי ממש בעיות פה, ואפילו חישובי הקלוריות נעשים פה הרבה יותר קלים,

כי על כל מוצר כתוב את הקלוריות שלו למנה ממוצעת וכמה זה בכפות או בכוסות, ככה שנגיד על הקורנפלקס כתוב קלוריות במנה ממוצעת שזה 30 גרם, וכמה זה בכוסות., או נגיד על גבינה לבנה כתוב כמה קלוריות וגרמים יש בשתי כפות,

אז אני לא צריכה אפילו לחשב את הגרמים לפי הקופסה ולהסתבך עם זה.

רק מוזר שעם כל הקלוריות, והמוצרים דלי הקלוריות, שאגב, יש פה בשפע, יש פה כ"כ הרבה אנשים שמנים.

ברצינות, אני לא זוכרת שראיתי פה בנאדם רזה אחד,

אולי חוץ מאיזו סינית היום על החוף.

נסענו היום לאגם. זה היה נחמד, מים תמיד מרגיעים אותי,

הכל פה כ"כ ירוק, מידי. אני רוצה עוד גוונים. קצת צהוב, חום, אדום...

לא, פה יש רק ירוק.

לא משנה,

המים היו קפואים אבל נכנסתי בכל זאת, כי היה לי חם מידי, וכי החלטתי שאני לא מוותרת על הזדמנות של לשחות במים שאין בהם את הביוב של כל עם ישראל. ממש אפשר לראות את הקרקעית...:)

כל החוף שם זה יער אחד ענקי עם עצים ענקיים, ובמים אין גלים, והם לא מלוחים והקרקעית חולית.

לומשנה.

נראה לי שלאמא שלי יש- חוסר טקט מעשי.

אני הגדרתי את זה.

היא לא חסרת טקט במה שהיא אומרת,

היא מתנהגת בצורה חסרת טקט.

אתמול היה יום העצמאות של הקנדים, רצינו ללכת לראות זיקוקים, אבל היה ככ קר שאחרי איזה חצי שעה התקפלנו הבייתה,

בדרך הבייתה היא החליטה שנלך לחברים שלהם שגרים כמה קומות מעליהם <שאגב יש להם בן בן 19, הוא די מוזר, אבל אולי אני אשתמש בו כדי לצאת מפה קצת...> בקיצור, רמזתי לה שלא ממש בא לי,

שאלתי אותה לכמה זמן נלך, ואמרתי שאני עייפה.

והיא אמרה לי שזה יהיה מהיר. טוב, קיוויתי...

נכנסנו, וראיתי שהשולחן ערוך עם אוכל שהכינו לכבודנו.

ברור שלא אכלתי, למרות שהייתי רעבה לאללה <היינו שם עד 11 ומשהו>

ורק חשבתי על מתי כבר נלך, ואמא שלי כאילו היא לא מבינה כלום, שאלה אותי אם אני רוצה לשתות ליקר, מה שהעמיד אותי במצב לא נעים כי האנשים שבאנו אליהם ניסו לשכנע אותי לשתות,

כי גם לא נגעתי באוכל...

לומשנה.

אח"כ נהייתי באמת עייפה, <ובשילוב עם רעב ושולחן מלא אנשים שבולסים ליידי זה ייצר קצת עצבנות...:)>

וניסיתי לרמוז לה שאני רוצה ללכת, אבל לא היא התחילה לפתח שיחות. הם שמו מוזיק4ה,

והיא מתחילה לשיר.

ואני, אני רק רוצה לעוף משם כבר.

וכל פעם שכבר חשבתי שהנה, הולכים, לא. מוזגים עוד כוס תה, אוכלים עוד חתיכת שוקולד, עוד עוגייה.

בסוף חזרנו ב11 וקצת, וב11 וחצי אכלתי ארוחת ערב, מה שגרם לזה שלא אכלתי מספיק.

לא נורא, אני בטוחה שאני אחייה עם זה:)

אני לא מאמינה שאני חייה בלי ספורט- כבר שלושה ימים. אבל משומה זה לא כ"כ מזיז לי.

מחר בבוקר תיכננו ללכת לקטוף תותים, זה יכול להיות נחמד, אבל מה יעסיק אותי בשאר היום?!

אמא אמרקה שהם רוצים ללכת לחברים שלהם, אבל אני כ"כ משתעממת איתם!!!

קיבינימט אני רוצה הבייתה.

אני צריכה הבייתה.

אני צריכה לשבת עם דוצ' על נרגילה לפחות פעם ביום.

צריכה תכלבה שלי.

צריכה תחדר שלי.

צריכה פרטיות.

צריכה ת"א.

צריכה חיים, משלי.

צריכה שקט.

אינלי את כל זה פה.

אוף.

טוב.

אני הולכת להתקלח.