מחשבות

זו...

זו שאלה קשה...

דווקא נחמד לראות שמישהו כן מתעניין ובכלל נכנס לפה,

לא שזו הייתה המטרה הראשונית של פתיחת הבלוג.

כנראה שבזמן האחרון לא חשתי יותר מדי צורך לחלוק את מה שקורה בחיים שלי עם שאר העולם.

אולי זו טעות, אני לא יודעת.

האמת שאני אפילו לא זוכרת באיזה שלב הפסקתי לעדכן

<ז"א לפי זמנים כן, אבל לא לפי מה עבר עליי בכל החודשיים ומשהו האלה...>

בזמן האחרון, אני מרגישה מוזר,

לא מוזר,

פשוט זורמת,

מנסה לא להתעמק יותר מדי.

קראתי איזה ספר שאמא קנתה לי כשהיא הייתה בארץ

<היא נכנסה לקטע של רוחניות ושיט כזה...>

ספר של אושו, איזה אחד מהודו או משהו כזה.

בהתחלה הייתי קצת סקפטית לגבי כל העניין,

אבל החלטתי לתת לזה סיכוי והתחלתי לקרוא.

חלק מהדברים נראו לי שם קצת מוגזמים,

אבל באופן כללי זה נתן לי כמה נקודות לחשוב עליהן,

זה נתן לי הרגשה שונה לגבי החיים, לגבי הכל.

אז איך השתנתה הגישה שלי לגבי החיים-

אולי זה ישמע כמו קלישאה אחת גדולה,

 חיים רק פעם אחת.

לא משנה למה, ואיך הגעתי לכאן,

ואיפה אני אהיה אח"כ,

ומתי אני אמות,

אני חייה כאן ועכשיו,

כי אין שומדבר אחר,

כל מה שבעתיד הוא כרגע בדמיון שלי,

וכל מה שהיה בעבר כבר לא קיים,

זה רק זכרון, ומי שנותן לזכרונות האלה חיים, זו אני,ורק אני.

אני לא אומרת שצריך לשכוח הכל, ולהתנתק לגמרי מכל דבר,

כי לדעתי זה לא נכון,

זה חלק מהקיצוניות בספר הזה,

אבל אני צריכה להרפות.

אם אני חייה בהווה, וגורמת לחיים האלה להיות הכי מספקים והכי טובים שיכולים להיות,

כלום כבר לא משנה,

כי טוב לי.

כל הדברים האחרים מתגמדים.

זה כבר לא משנה כמה קלוריות, או כמה מנות פחמימה שומן או חלבון אכלתי היום.

אם מה שרציתי כרגע זה לחם עם המון חלבה, אני צריכה להנות מזה,

ואם נהנתי עכשיו זה כבר טוב.

כשיגיע מחר ואני ארגיש רע עם זה אני אצא להליכה ואני אעשה את זה הכי טוב שיכול להיות.

הבנתי שאני צריכה להקשיב לעצמי, לסמוך על עצמי.

חוצמזה, שומדבר לא סופי,

הכל יעבור מתישהו.

זמן.

עובר מהר מדי.

זה קצת מדכא לחשוב על זה.

-

לפני איזה כמה זמן התעוררתי בבוקר וסבתא רבא שלי נראתה לי קצת מדוכדכת.

היא קיבלה איזו שיחת טלפון ולא ממש שמעתי מה היא אמרה, אבל שמעתי שהיא בוכה.

אח"כ היא באה אליי וסיפרה לי שזה יום השנה למוות של בעלה,

ואפילו סבתא שלי לא זכרה.

אבל זה בסדר, כל שנה היא שוכחת.

ככה היא אמרה לי...

ואז היא התחילה להסחף לכל מיני סיפורים מאז שהיא הייתה צעירה,

ואיך פעם הכל היה כ"כ טוב.

נהיה לי קצת עצוב.

היו לה חיים לא רעים.

ועכשיו כל מה שנשאר לה

זה שיניים תותבות בכוס,

פאה,

וברך כואבת.

אה... וכמה זכרונות, סיפורים ותמונות מצהיבות באלבום.

אני כל כך פוחדת שיום אחד אני אתעורר ואני אגלה שכל החיים שלי פשוט עברו בלי ששמתי לב.

אני פוחדת לגלות יום אחד שלא נשאר לי אף אחד,

ושאפילו אין לי סיכוי לעשות שומדבר,

כי את ההזדמנות שלי קיבלתי, ולא ניצלתי.

אני פוחדת שישארו לי רק זכרונות,

זה קצת מתסכל.

-

הזמן עובר-

צריך להספיק הכל.

אני במרוץ נגד השעון.

מספיק להיום.

לילה.