כל שנה ושנה מציינים את היום הזה בכל הארץ, בכל בית-ספר, מוסד או כל מקום אחר. עושים טקסים, עצרות זיכרון. אבל מוזר לחשוב שעד 1961 היום הזה היה לפרוטוקול אצלינו במדינה ותו לא. שום ציון רציני או משמעות לא הייתה ליום הזה עד אותה שנה. הציבור נחלק אז לשני מחנות: הישראלים הצברים, החזקים, אלה שחיו פה מתקופת העליות השונות, אלה שהשתרשו פה עמוק עמוק והשואה לא תפסה אותם באירופה. מצד שני היו האחרים, החלשים, המעפילים שהגיעו לאחר השואה, או אלה שהגיעו כבר באופן חוקי אחרי קום המדינה. אותם אנשים היו לרוב סגורים בעצמם באופן מוחלט, וחינכו את הילדים שלהם בפחד תמידי שהזוועה הזאת שהתרחשה פעם אחת, תתרחש פעם נוספת. ככה יצא שהדור השני לשואה, דור ילדי הניצולים, חיו בידיעה שההורים שלהם עברו טראומה, אבל לא תמיד הטראומה עצמה הייתה ידועה להם. הייתה מגמה של הסתרה ושל פחד לספר, לדבר, לגלות.
זה מזכיר לי את ההצגה שראינו במסגרת בית הספר לפני חודשיים, "סינית אני מדברת אליך", הצגה ממש חזקה, שמתארת את המצב העגום של הדור השני לשואה.
אבל בשנת 1961 השתנה הרבה, הרוב אפילו. כשנפתח משפט אייכמן, היו צריכים עדויות של ניצולים שיאמתו את העובדה שהוא, הוא הצורר שלהם, ושהוא אחראי לכל הפשעים הנתעבים שבהם האשימו אותו. ואז קרה הדבר שזיעזע את כל המדינה, אנשים החלו להיפתח, לספר, התגברו על המחסום הבלתי נראה שהיה להם בנפש, והיה מן דרך של התגברות וניסיון לרפא את הנשמה אחרי אסון כזה.
כל המשפט ההוא היה דרמה קורעת לבבות; אנשים העידו, אנשים בכו, וזו הייתה הפעם הראשונה שכל כך הרבה סיפורים ועדויות נמסרו על הימים האפלים ההם.
אותה שנה חיסלה באופן משמעותי את מגמת החלוקה בין הצברים לניצולים שהייתה קיימת עד אז והסתכמה בחוסר הרגישות וההבנה של הישראלים לליבם של ניצולי השואה, ואף ההאשמות שלהם כלפי הניצולים, שלפי דבריהם "הלכו כצאן לטבח". היה קל להם להגיד כשהם בעצמם ישבו פה בארץ, אי אפשר להגיד שבשלווה, כי השנים ההם ידועים כשנים לא שקטות ומלאות התרחשויות גם בארץ, אבל בהשוואה לאסון שפקד את יהודי אירופה, אין כל מקום לדמיון.
אותה שנה גם זכורה כתפנית מחקרית לגבי השואה. היסטוריונים החלו לעמול בניסיון לבנות תמונה כוללת וברורה יותר של מה שהתרחש, וכך נאספו אותן עדויות ששמורות היום במוזיאונים השונים שעוסקים בשואה, בארץ ובעולם.
גזר הדין של אייכמן, והעובדה שמדינת ישראל הוציאה להורג במו ידיה את האיש שהיה לסכנת קיום העם, העלו את המורל, והעניקו לרבים ביטחון שהשואה לא תחזור, ואם כן, יש לעם היהודי אמצעים להגן על עצמו ולגבור על אויביו.
מאז ועד היום נעשה כל כך הרבה לשימור זיכרון ועדויות השואה, שהשיא של הדבר לדעתי הוא מוזיאון יד ושם החדש שנפתח לפני לא הרבה זמן. המוזיאון לדעתי הוא היפה ומושקע ביותר שקיים, ואפשר לתת צל"ש לאדריכל שלו, אבל לא כך לגבי התוכן. אם לפני 61, השואה הייתה בגדר תעלומה עבור ישראלים רבים, זהו שכעת זה לא רק גלוי אלא לטעמי גלוי מדי.
לפני קצת יותר מחודש ביקרנו ביד ושם (כתבתי על זה פה), ונחשפנו לכל התכנים המזוויעים שהיו שם, שרק מלראות דברים מסויימים שם אפשר לקבל טראומה לכל החיים אם אין לך לב חזק. היו שם דברים נוראיים, החל מתמונות של אנשים על סף מוות מרעב, וכלה בשיער אמיתי של ילדה וסרט המראה איך בולדוזר רוסי דוחף גופות לתוך בור, אחרי שחרור המחנות.
אפילו אחרי כמה ימים אחרי שביקרנו שם, עדיין הייתי נזכר בזה כל היום כמעט.
אז למה היום הזה כל כך חשוב?
כדי שנזכור ולא נשכח. זה לא שאם לא היה את היום הספציפי הזה, אנשים לא היו זוכרים את השואה, היו זוכרים ועוד איך זוכרים, אבל יום מיוחד בשביל זה מעצים את הרושם ואת ההתייחדות עם אלה שניספו. כשיום שלם, כל המדינה סובבת סביב זה, אז אפילו הבנאדם הכי פחות מקושר רגשית לשואה, לא יכול שלא להרהר במהות של האירוע ולא לחשוב על מה היה יכול לקרות אילו זה היה קורה לו.
למה דווקא היום?
כ"ז בניסן הוא תאריך שנקבע לציון יום השואה. במקור, התאריך היה אמור להיות ט"ו בניסן, יום פרוץ מרד גטו ווארשה. הוא אמור היה לסמל את המאבק, התקומה ואת קדושת החיים של העם היהודי. אבל מכיוון שט"ו בניסן יוצא יום חג (פסח), החליטו לקבוע את יום השואה בכ"ז בניסן, יום דיכוי המרד.
עשיתי פה סקירה היסטורית נרחבת, שמזכירה יותר מאמר מאשר פוסט, אבל השואה קשורה גם ישירות למשפחה שלי.
סבתא-רבה שלי נולדה בפולין, ולפני מלחמת העולם הראשונה היגרה לאוקראינה. שם היא הכירה את בעלה, נולדו להם ילדים, ובשנת 1941, כשפולין המזרחית הייתה תחת שליטת ברית המועצות, היא נסעה לשם (לעיר ביאליסטוק) לבקר את כל המשפחה שלה, ואת האחים שלה (הייתה להם שם משפחה ענקית). סבא שלי שעקב אחרי המצב באירופה ושמע איך הגרמנים מנצחים בכל מקום, היה בטוח שעוד מעט גרמניה תתקוף את ברית המועצות ותפרוץ מלחמה, אבל היא לא הקשיבה לו. ככה שבועיים אחרי שהיא נסעה לשם, התחילה המלחמה והיא לא יכלה לחזור...
סבא שלי עוד קיבל מכתב או שניים מאימא שלו (אני לא יכול לתאר לעצמי עד כמה זה היה מחריד) ואחר כך הקשר פשוט ניתק. רק כשעלינו לארץ, כמעט 50 שנה אחרי המלחמה, אז אימא שלי חיפשה ביד ושם, ומצאה שמות של כמה אנשים מהמשפחה של סבתא רבה שלי, ולפי העדויות כל המשפחה נשלחה לטרבלינקה.
כל האחרים שמתו בזמן המלחמה, נהרגו בצבא האדום, במלחמה נגד הגרמנים.
מהסיבה הזאת אני די מצטער שלא נסעתי לפולין בספטמבר, כשהייתה משלחת מבית הספר. אני מאלה שחושבים שזאת חובה עבור כל יהודי לנסוע לפחות פעם אחת בחייו לפולין ולראות את זה. אבל לא הכל אבוד. יהיה לי עוד מספיק זמן בחיי לעשות את המסע הזה, ואני די בטוח שמתישהו אני אעשה אותו.
רק כך:
באמת יצא לי פה מאמר.
נ.ב. יולי, המוזה שלך עברה אלי, רק שהתבטאה בצורה די מוזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
