החלטתי להיכנס לבלוג ולעדכן את העיצוב שלו (מה, ישראבלוג נותנים פרו בחינם - לא לנצל?)
ואז התחלתי להתעמק בו, וזה באמת באמת הרגיש כמו להסתכל בספר היסטוריה.
קראתי חלק מהקטעים והתביישתי שכתבתי אותם, חלק מהקטעים העלו בי גאווה שכבר שכחתי,
וחלק מהתגובות והעלו בי כעס, עצבים, רוגע, שמחה ועצב, בדיוק כמו שהן עשו בתקופה שהן נכתבו.
ואז הסתכלתי בטבעות, במיוחד בטבעת "אמאנאם רולז" - (מי שלא יודע, האמאנאמ היה השם של קבוצת חברים שהיינו)
וראיתי כמו בלוגים משם כבר נמחקו, "שלדים של בלוגים", ממש כמו שראיתי כמה חברים נעלמו לי מהחיים.
בכל זאת, חשבתי לשנייה, שתיים, עשר שאולי אולי אני צריך את הדבר הזה שנקרא בלוג.
אולי בתקופה היותר בוגרת הזאת של התיכון, שבה כבר אין כמעט "שיחות נפש", וקשה לדבר ברצינות אחרי כל הציניות הזאת בין החברים, מה שאני צריך זה את המקום הזה שנקרא בלוג, גם אם באחוז גדול מהזמן שבו כתבתי את רוב הבלוג לא הייתי אמיתי, עם אף אחד כמעט.
ובאמת ובתמים כבר התחלתי לחפש תמונות חדשות באינטרנט, לעדכן עוד טיפה את העיצוב.
וכשמזערתי את החלון, ראיתי את הדסקטופ שלי
אנחנו מצולמים בו
אנחנו "החבורה"
לא אנחנו ה"אמאנאם"
הבנתי שאני במקום אחר, לתמיד (מבלי שזה ישמע דרמתי)
טוב לי איפה שאני, ואני לא צריך שום דבר כדי לשחזר משהו מהעבר.
הרגעים הכי מתוקים בתקופה שבה ניהלתי את הבלוג הזה משתווים לרגעים הכי גרועים בתקופה ממנה אני כותב עכשיו.
עשיתי דרך ארוכה שעליה אני לא מתחרט.
זאת - סוג של הודעת פרידה, מהעולם הזה של הבלוגים - מהיומן הזה.
אני בכל זאת לא אבין את אלה שהיה להם אומץ למחוק את כל הבלוג שלהם.
אני הפכתי את כל הפוסטים שלי לטיוטות.
277 קטעים כתובים, את חלקם אני כתבתי ואת חלקם כתבו גדולים ממני, ובכל זאת - הם תיארו את החיים שלי בזמן אחר.
אני מניח שאני רוצה שהם ישארו לי למזכרת.
להת'! (?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
