מושב לצים - הבלוג של ישי

יש מידת-מה של סמליות בעובדה, שפרשת גלנט והקרקעות מתפוצצת במקביל לפילוג בסיעת העבודה, שאולי מביא את המפלגה הזאת לסוף דרכה. התפוררותו של השמאל החברתי הציוני בישראל (מ-56 מנדטים בבחירות 92' ועד ל-16 בבחירות האחרונות) עולה בקנה אחד עם התבהמותה והתחזרותה של החברה הישראלית, כפי שהן באות לידי ביטוי בטירה המגלומנית של הרמטכ"ל המיועד. בלי להיכנס לשאלה אם גלנט אשם או לא בהשתלטות לא-חוקית על קרקעות, מספיק להעיף מבט בבית המופרך שלו, כדי להבין שמישהו פה איבד את חוש המידה (וגם את חוש הטעם הטוב, אם כבר מדברים). אם גלנט אכן עבר את העבירות המיוחסות לו, הוא כמובן לא יכול להתמנות לרמטכ"ל (ואם זה המצב, יש גם מקום לתהות אם הוא ראוי בכלל לדרגות האלוף שלו), אבל גם בלי לעסוק בסוגיית הקרקעות, אני כבר יכול לומר שהוא אינו ממין האנשים שהייתי רוצה לראות בהנהגת המדינה. הגרגרנות, החזירות, התאוותנות - כפי שהן משתקפות ב"מצודת יואב" - אינן מן התכונות שהייתי רוצה לראות בקרב האנשים שאמורים להיות אמונים על בטחוני (הכלכלי או הפיזי). ולמרבה הצער, הוא לא היחיד.

מאין נחתה עלינו החבורה הנהנתנית הזאת, שבעשורים האחרונים מתיימרת להנהיג את המדינה? ביבי והבתים שלו ברחביה וקיסריה, אולמרט ומלונות היוקרה (ועוד דברים שאני לא אזכיר פה) ומלך הנדל"ן הבלתי מעורער - אהוד ברק עם הווילה בכפר שמריהו והדירה המפורסמת באקירוב, שלידן הדירות של פרס ורבין ברמת אביב (שגם הן זכו בשעתן להתייחסות לאו-דווקא אוהדת) נראות כמו דירות סטודנטים. נכון, הזמנים השתנו, ואני לא מיתמם: נבחרינו, כמו גם בכירים אחרים בשירות הציבורי, חיים בנוחות רבה - זה בדרך כלל בא עם התפקיד או הדרגה - אבל הווילות של דן חלוץ, בוז'י הרצוג וציפי לבני בצהלה, למשל, מלמדות שאפשר לחיות ברווחה רבה גם בלי לנקר עיניים.

אפשר להגיד הרבה דברים רעים על מנהיגיה של תנועת העבודה לאורך השנים, ונכון שהמפא"יניקים ידעו גם ליהנות מהחיים הטובים, אבל כראשי מפלגת פועלים, הם הבינו היטב את חשיבותה של הצניעות, או לפחות את חשיבותה של מראית העין. ולא רק הם: הצנעת הלכת היתה ערך חשוב בפוליטיקה הישראלית, והקיפה את כל הקשת הפוליטית - ממק"י ועד חירות. מי שלא התיישר לפי הקוד הזה, נפגע אלקטורלית או נדחק החוצה על ידי חבריו. הפוליטיקאים של אז, לא רק שהתגוררו בדירות ובתים צנועים, אלא גם הקפידו שמבני הציבור בישראל לא יהיו מפוארים יתר על המידה: קחו לדוגמה את בית הנשיא, משכן הכנסת, מעון ראש הממשלה ומשרדי הממשלה בירושלים, תשוו אותם למקביליהם במדינות אחרות, ותבינו לבד. המבנים האלה עדיין עומדים, אבל האנשים שמאכלסים אותם כבר איבדו מזמן את הצניעות, ואפילו על מראית העין הם כבר לא מקפידים.

אני מוצא קשר בין אובדן הצניעות הזה לבין התמורות במערכת הפוליטית בעשורים האחרונים. זו לא רק התפוגגותו של השמאל החברתי, אלא גם עלייתו של המרכז: נסיקתה של מפלגת קדימה, השואבת אליה את ציבור הבוחרים של מפלגת העבודה, מבטאת גם היא את השינוי. הרי איזו בשורה מביאה "קדימה"? כולה מושתתת על אופורטוניזם ותאוות שררה - אין לה דרך, אין לה מצע חברתי וכלכלי אמיתי, אין לה חזון. נתניהו וליברמן יכולים לקרוא לה "מפלגת שמאל" עד שפניהם יכחילו, אבל מספיק להציץ באנשים שעמדו ועומדים בראש "קדימה", כדי להבין שמדובר בשיבוט של הליכוד - עוד מפלגה נטולת דרך וחזון.

ובכלל, ההבחנה הזאת בין ימין ושמאל ברחבי המרכז הפוליטי הישראלי - מהשוליים השמאליים של מפלגת העבודה ועד הקצה הימני של הליכוד - היא חסרת משמעות. הרי "ימין" ו"שמאל" אמורים להצביע על דרך, על כיוון, על עמדה, ואלה לא קיימים במרחב הזה. גם הדילוגים של אהוד ברק וסיעת "עצמאות" המגוחכת שלו, והנסיונות שלו להתמזג עם הליכוד כדי להבטיח לעצמו מקום ריאלי בבחירות הבאות, מלמדים שאין לאנשים האלה שום חזון או תקווה להציע לנו, וכל עניינם הוא שמירה על הכיסא והיצמדות למנעמי השלטון. חזירות, גרגרנות ותאוותנות, כבר אמרתי. כשקראתי בנעוריי את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, לא הבנתי למה הוא הציב דווקא את החזירים כמנהיגי החווה ההיא. היום אני מבין. מגפה של שפעת חזירים מתרגשת עלינו בירושלים. הסופר דוד גרוסמן בנאומו המפורסם בכיכר רבין, היטיב לבטא זאת ממני, ובשתי מילים בלבד: "הנהגה חלולה".

ואותה הנהגה חלולה היא זו שאישרה את מינויו של הרמטכ"ל המיועד גלנט. מילא אהוד ברק, שדחף למינוי הזה ושממנו אי אפשר לצפות לרגישות נדל"נית (ושצוטט גם כשאמר, בזחיחות וביוהרה אופייניות, ש"בטוח שגלנט ייכנס לתפקיד"), אבל איפה היו השרים? הרי פרשת הקרקעות של גלנט לא נפלה עלינו אתמול. כבר למעלה משנתיים שהיא מזמזמת ברקע. אבל בממשלה עצומת המימדים של ישראל לא נמצאו מספיק צדיקים שירימו קול צעקה כנגד המינוי. אכן, חבורה חלולה, רופסת, מרוקנת מערכים ונטולת כל צניעות ובושה. 

וכרגיל, אין לנו למי לבוא בטענות אלא לעצמנו. המרכז הפוליטי הישראלי, שרובנו הצביע לו ושחולש על כ-70 מושבים בכנסת, הוא חסר עמוד שדרה, חסר דרך, חסר כיוון, חסר אתוס. מרכיביו עסוקים רק בקידום הקריירה שלהם ובהישרדות פוליטית - לא בניהול ענייני המדינה, לא בשמירה על בטחונה, לא בהבטחת עתידה.  אבל כל זה לא ממש מזיז לציבור הבוחרים, כנראה - הוא ממשיך להצביע להם. אז מגיע לנו.

בפרישתו מהעבודה, כינה אהוד ברק את חברי מפלגתו לשעבר בשם הגנאי "השמאל הסהרורי", והוסיף כי סיעתו החדשה תעשה "מה שטוב לישראל". וואללה. איך לא חשבנו על זה קודם. הוא לא סחבק, הוא פילוסוף מדיני. אם הרצוג, יחימוביץ', ברוורמן, כבל ופרץ הם שמאל סהרורי בעיני אהוד ברק, מעניין איפה הוא ממקם את חיים אורון וניצן הורוביץ. ככה זה בישראל של היום: כל מי שמעז להציג איזו משנה סדורה, איזה שמץ של אידיאולוגיה ר"ל (ימין או שמאל, לא משנה), מתויג מיד כ"סהרורי", "הזוי", "קיצוני" וכיוצא באלו. מעניין איפה בסקאלה הפרטית של ברק נמצאים חבריו לממשלה מש"ס וישראל ביתנו. יופי של חבורה מתגבשת לנו בהנהגת המדינה: ביבי והווילות, ברק והפנטהאוז, אלי ישי וחליפות הארמני שלו, ליברמן ותאוות הקרקעות שלו, ואליהם אולי יצטרפו בקרוב גם גלנט והאחוזה. שפה משותפת הם לא יתקשו למצוא ביניהם. ממש "פורום החווה" החדש - חוות החיות.