| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 6/2005
תולדות עם-ישראל ב-90 דקות
יש רגעים שאפילו אני, הציניקן הנצחי, מתחיל להרהר בקיומה של השגחה עליונה. העונה האירופית של מכבי ת"א כדורסל הסתיימה והיושב במרומים התפנה שוב לעשות ניסים לשחקנינו בימים האלה ובזמן הזה. אבל לא קלה דרכנו. ישראל הרי לא יכולים לצאת ממצרים לפני שהם עובדים קצת בפרך, בדשא ובכדורים ובכל עבודה בשדה המגרש. ואם אפשר לזרוק לתוך ערימת הסמלים ההזוייה הזאת גם שופט יווני החשוד באנטישמיות - מה טוב.
(כמעט) 40 דקות במדבר
אבל עוד לפני זה התרחשו דברים אחרים על הדשא. בדקה ה-11 זה נראה כמו גרסה גרועה במיוחד של הסרט הדני הידוע "סקס, זונות וכדורגל" - רק בלי זונות ועם שחקנים שפתחו רגליים אל מול חבורה חסונה ומסוקסת של לוחמים אירים. פון-טרייר כבר התעניין בזכויות. את 30 ומשהו הדקות הראשונות ביליתי בניסוח שורות-מחץ אפשריות לטור הפרשנות של שלמה שרף מחר בעיתון ("אין שיטה, אין מאמן" היה הכי יצירתי שהצלחתי למצוא בתוך המולת האכזבה שגעשה לי בראש). אבל אז עבאס סואן שחרר בעיטה ראשונה לעבר השער של גיבן, ולמרות שהכדור נחת איפשהו בסקוטלנד קיבלתי פלאש-בק למשחק ההוא ברמת-גן וידעתי שיהיה בסדר.
ביד חזקה ובפדחת נטוייה
לא חלפו כמה דקות ואבי יחיאל - שעד אז שוטט על המגרש בחוסר מעש הגובל בפלילים - שוטט הפעם במקום הנכון וכדור שהוגבה לעבר קו ה-16 צנח על פדחתו. שיי גיבן עוד חיפש כנראה על הדשא את הכדור ששלח עבאס סואן לפני חודשיים ברמת-גן כשהטיל הבליסטי של יחיאל חלף מעליו ונחת ברשת.
בשלב הזה התקצרו בשנה-שנתיים חייהם של החתולים שלנו כששאגה חדה פילחה את חלל החדר המהביל והחרידה אותם משנתם. שאגות נוספות עלו מהדירות הסמוכות או שמא היה זה ההד שחזר אלי מקירותיהן. עכשיו הכל פתוח. גם ניתוח הלב שקבעתי לשבוע הבא.
בדרך אל הארץ המובטחת
בדקה ה-45 התערפלו עיניי. רמי וייץ צעק "פנדל!" או משהו כזה והלב שלי הגיב בניתור מבהיל. השקטתי אותו עם שלוק בירה. רק אתה חסר לי עכשיו, לב. אחד, אבי נמני, ניגש לבעוט ואני לא ידעתי אם להזכר בפנדל שהוא החמיץ לפני אי-אילו שנים במשחק של הנבחרת נגד... (לא זוכר, כנראה שהדחקתי), או דווקא בפנדל הירואי שהוא הצליח להבקיע לפני כמה שנים במשחק גורלי באיצטדיון אוסטרי שטוף גשם. עוד אני חוכך בדעתי והשופט היווני החליט להזכיר לנו שהוא קיים ובקור רוח של חוקר שב"כ התעלל באומה שלמה שכבר עסקה בשלב הזה בכרסום הציפורניים ברגליים. רגע לפני ששאול מופז התקשר למקבילו היווני לאיים בפלישה ימית ולכבוש איזה אי, ניאות השופט לאשר לנו גול. הא לכם אירים שחצנים והא לך ה"קרן האירית למען פלשתין" או איך שאתם לא קוראים לעצמכם.
דוד המלך
את המחצית השנייה אני מתכבד לקרוא על שם הצדיק הקדוש ויקיר האומה החדש - דוד אוואט. דוד המלך, אם תרצו. דודו היקר, אני חוזר בי בזה הרגע מכל ההשמצות, הנאצות, הקללות, דברי הבלע והחרפות ששיגרתי לעברך בפורומים השונים במהלך העונה האחרונה שלך במכבי חיפה. אפילו את הגול המצחיק נגד בית"ר אני מוכן להשאיר מאחורינו ולפתוח דף חדש. לא יודע מה שמים לך באוכל שם בספרד אבל כנראה שזה עוזר.
אפשר להתווכח אם היה לו חלק בשער הראשון שספגה ישראל או לא (אני חושב שלא, אבל כרגע אני משוחד), אבל אי-אפשר להתווכח עם העובדה שדודו אוואט הוא כנראה אחד האנשים הכי פחות אהובים כרגע באירלנד. ההגנה הישראלית נראתה אומללה ונבוכה, כדורים שרקו מסביב, האירים שאגו, זינקו, הרביצו ועוררו מהומות, אבל דודו יכל לכולם, הקיז דם על הדשא (וזו לא מטאפורה) והביא נקודה במו ידיו.
בסוף זה נגמר. לא לפני שדודו הספיק להביא להרחקתו של שחקן אירי ולא לפני שהשופט היווני הוסיף ז' דקות תמימות ושלח שוב את שאול מופז אל הטלפון האדום. וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ונקודת-חוץ חשובה. אפשר להמשיך לחלום.
מעין סיכום
לא להאמין עד כמה ישיבה על הספה (טוב, פוטון) יכולה להיות מייגעת. השחקנים של נבחרת ישראל אולי הזיעו, דיממו (אוואט) ושפכו לאגרים על המגרש בדאבלין, אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת הזיעה, דפיקות הלב, הרעידות בידיים והעצבים שאני ניפקתי בסלון ביתנו הממוזג. בדקה ה-60 ומשהו, כשמולי (זה שם של חתול) דהר לרוחב שולחן הקפה והפך לי את פחית הבירה (אמסטל. "יבוא אישי" מהולנד), העצבים שלי טיפסו לרמות שלא ידוע על בן-אנוש שהצליח לרדת מהן ולהשאר בחיים כדי לספר על זה. הזעתי, התעצבנתי, צעקתי, פרפרתי בין הכרה לעילפון, בין ייאוש לתקווה ובין תהומות האכזבה לפסגות השמחה. אבל את תחושות הרוגע, הסיפוק והגאווה שהשתררו בגופי שנייה לאחר שריקת הסיום שום כימיקל או אשה (כמעט) לא יכולים לחקות.
אל תעשו כדורגל, ילדים, תעשו סמים - זה יותר בטוח ואפשר להגמל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
