| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 6/2005
 סודוקוסססאאמממק!
קרה לכם פעם שמשהו נמאס עליכם בערך שנייה וחצי לאחר שנתקלתם בו בפעם הראשונה? תשאלו בודאי, כיצד זה יתכן? שהרי המאסות, מעצם טבעה, מבוססת על הצטברות איטית ויסודית של שאט-נפש ורגשות שליליים מרים הממתפרצים לבסוף בזעקת השבר האולטימטיבית (גם אם היא סימבולית בדרך כלל ) "נמאס לי!".
כיצד אם כן יתכן שדבר-מה יימאס עלינו ממש ברגע שבו הנחנו עוד בטרם החל וכך אנחנו יכולים לדלג על כל השלבים ולהגיע ישר לזעקות השבר.
כך היה עת חזו עיניי לראשונה בשטות האחרונה ששוטפת את יומוני ארצנו, או כפי שב"ידיעות אחרונות", החלוץ בתחום, מעדיפים לכנות זאת: "המשחק שמשגע את העולם", ובשמו הנפוץ יותר: סודוקו.
אם להאמין ל"ידיעות" ולשני נגרריו הפאתטיים "מעריב" ו"הארץ" הרי ששמונים ואחת המשבצות המטופשות הללו מסתמנות כהמצאה הגדולה ביותר של עולם המשחקים מאז שרבט לראשונה ג'קי את "הציור השבועי לילד" ושינה את פני עולם העיתונות הישראלי לנצח.
הספיק לי עיון חטוף בכתבה הראשונה שפרסם "ידיעות" לפני שבועיים-שלושה כדי להבין שהסודוקו הזה הולך להמאס עלי בקרוב - ובאותו הרגע הוא אכן נמאס עלי ועויינות בלתי רציונאלית ובלתי אופיינית בעליל השתלטה עלי.
"בלתי אופיינית" משום שאני הוא דווקא קהל יעד טבעי לסודוקו - מעולם לא נרתעתי מאתגרים חשיבתיים (כן כן, אפילו כאלה שמעורבים בהם מספרים) וחידות, תשבצי היגיון, ושאר משחקים שדורשים קצת יותר ממזל תמיד היו אורחים רצויים בצל קורתי.
אבל בסודוקו הזה היה משהו שהרגיז אותי, משהו שעורר בי יצרים כמעט אלימים. החשד הראשוני נפל כמובן על ההתלהבות המשונה שאחזה משום-מה בעורכי "ידיעות". תיאורים בנוסח "שגעון עולמי" ישר מעוררים אצלי אנטגוניזם. משהו בהסחפות הזאת נראה לא-טבעי, לא-תמים ולא-אמיתי. "שיגעון עולמי", עאלק. אפשר לחשוב שהכלכלה העולמית על סף קריסה בגלל שמאות מיליוני אנשים יושבים ממש ברגע זה רכונים מעל דפי סודוקו, עיפרון לעוס בידם וחבורת נותני-עצות-בחינם מתגודדת מעבר לכתפם.
"שיגעון עולמי". בטח. אולי זו בכלל מזימה יפנית להשתלט על העולם. אני כבר יכול לדמיין את החיילים היפנים פושטים על קריית הממשלה בירושלים ונתקלים במסדרונות ריקים, במבטים נבובים ובשאלת "הבאתם עוד דפי סודוקו?"
ללא ספק, הפצעת הסודוקו בשמי המזרח התיכון משל היה השלום של שמעון פרס הוא אירוע חשוב ודרמטי שראוי להפקיע בשבילו את העמוד האחורי כולל כמה אינצ'ים יקרים בעמוד הראשון להפנייה לשם. שלא לדבר על כך שהסודוקו הזה עדיין מסרב להיעלם מעל דפי העיתונים.
"פחחחח" נחרתי בבוז (כן, ככה אני נוחר). "ידיעות" הוא עיתון מספיק אנכרוניסטי ונאיבי כדי לחשוב שהקשקוש היפני הזה יחזיק מעמד יותר משתיים וחצי דקות. לא למדו כלום מהטמגוצ'י. "שיגעון עולמי", גיחכתי והשלכתי את העיתון מעל פני.
בסוף השבוע שעבר נגהה עלי לפתע ההבנה. מודעה קטנה בתוך מוסף "24 שעות" היתה האחראית לכך. "ידיעות" הוא אולי עיתון אנכרוניסטי אבל הנאיביות היא ממנו והלאה: "מיום ראשון בחנויות!" - בשרה המודעה באדום על-גבי צהוב - "הספר שגעון הסודוקו!" בהוצאת "ידיעות אחרונות" כמובן. וטלפון להזמנות. והמשלוח חינם. כמה מאות עמודים של דפי סודוקו בכריכה קשה. חוויה לכל המשפחה.
ועכשיו, תחושת המיאוס הפכה כבר לכעס של ממש. עם זה שהעיתונות כבר אפילו אינה מתיימרת להיות מדווחת אובייקטיבית על המתרחש, כבר השלמנו. אז מה אם מכניסים לפה של השגריר האמריקני כמה מילים שהוא לא אמר. זה לא בכוונה. גם פתיחת רגליים בשביל חיסולי חשבונות במשרד החוץ אפשר לקבל כמעין סוג של עיתונות.
והאמת? אפשר גם לחיות עם קידומי מכירות על גבי העיתון. כבר למדנו שצריך לקרוא בזהירות כל ידיעה ולחפש את האינטרסים הצולבים. יש בזה אפילו סוג של אתגר שהוא בטח יותר מרתק מעוד דף סודוקו.
ולמרות כל זאת, עדיין, כאשר מטיחים לך את זה ככה בפרצוף אדום על גבי צהוב ומקווים שאתה מספיק מטומטם כדי לא לראות את הספין הציני הזה ולרוץ לחנויות לרכוש בשמחה את "שגעון הסודוקו" - אז זה כבר ממש מעצבן. היי, אם אתם רוצים לעבוד עלינו, לפחות תשתדלו להיות מתוחכמים.
זה המקום כנראה לקרוא לכל מי שרק אפשר שלא יקנה את הספר. אבל יש לי דברים יותר חשובים לעשות. אולי אני אלך לרדת על איזה דף סודוקו. נראה על מה כל המהומה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
