| 8/2005
החרא פגע במאוורר
עבריינות מין היא אולי אחד הדברים שהכי מרתיחים אותי מכל מה שהתקשורת מספרת לנו עליו. אפילו התמרונים של ביבי נתניהו לא מצליחים להרגיז אותי כמו סיפור על איזה סוטה שנלכד, אבא שכפה עצמו על בתו, אנס שנתפס או "סתם" מטרידנים למיניהם נוסח איציק מרדכי או, אם להתייחס לפרשה החמה - חנן גולדבלט. לכאורה, כמובן.
אני מניח שעיקר הכעס שלי נובע מכך שהעבריינים הם, ברובם המוחלט, גברים. כלומר, בני "המגזר" שלי; משתייכים לאותה קבוצה חברתית שגם אני שייך אליה. לפיכך, אני מרגיש שחלק מהחרא שהם זורקים על המאוורר ניתז גם עלי.
זה אידיוטי, כמובן. אני יודע היטב, ואני מניח שמקורבותיי תעדנה על כך (נכון?), שאינני משתייך לזן הזה של הגברים. אבל כשם שכולנו, אף על פי שאין זו דרכנו, חשים בושה כאשר מחבל יהודי קוצר בערבים, כך גם אני חש בושה כאשר גבר מטומטם אחד מוציא דיבתנו רעה. בעצם, אני חושב שמי שחש בושה הם דווקא הגברים הההגונים, בעוד המטרידנים האחרים אינם מבינים על מה המהומה ורובם חולקים עם ה"כוכב" התורן את אותו סט של תירוצים בנוסח "היא ביקשה את זה".
מסקר לא-מחייב שערכתי בין מכרותיי התברר לי שאין כמעט אשה שלא חוותה אי-פעם סוג של הטרדה מינית (והאמת היא שזה מגובה גם במחקרים יותר רציניים). הערות, בדיחות מעליבות, נגיעות, ליטופים, אלימות (מילולית ופיזית) ברמות כאלה ואחרות הן מנת חלקה של כמעט כל אשה ואשה. ואותי, דווקא בתור גבר, זה מחריד ומפחיד. ויתרה מזאת - זה מעליב. אותי. כגבר, כמי שמשתייך לאותה קבוצה ממנה מגיעים המטרידים. (ומי שיתחיל לקשקש עכשיו על "תחומים אפורים" ועל "חדוות החיזור" יקבל ממני ראסייה. אני יודע היטב שיש תחומים אפורים. אני יודע גם שיש נשים שמנצלות את הדינמיקה הזאת בצורה פסולה. רק שאני לא מדבר על המקרים האלה כרגע. קפיש?)
אני לא יודע מה יש בפרשת חנן גולדבלט שהצליח להרגיז אותי באופן מיוחד. הרי זו לא פעם ראשונה שאנחנו נתקלים במקרה שבו גבר כריזמטי ו/או מפורסם מנצל את סמכותו כדי להשכיב - לכאורה, כן? - איזו צעירה תמימה. יתכן והרוגז שלי נובע מכך שמדובר בסוג של, נו, אייקון ילדות; אולי כי תמיד מגיע שלב שבו הבחילה גואה ורק במקרה היתה פרשת גולדבלט המבחילה התורנית.
אבל כנראה, עד כמה שאני מצליח להבין זאת, הבחילה גאתה בי הפעם כיוון שמדובר על תחום שקרוב אלי במיוחד - המשחק (פעם, אגב, שקלתי להרשם לביה"ס למשחק של חנן גולדבלט. תודה לאל שאני הססן, לפעמים). אני מכיר מקרוב את אופי היחסים המיוחד הנרקם בין המורה למשחק לבין תלמידיו (או תלמידותיו. או בין המורה, בנקבה, לתלמידיה/תלמידותיה), יחסים שמזכירים לפעמים את אלה שבין גורו של איזו כת סהרורית לחסידיו. אבל גם כאשר היחסים הם נורמליים יחסית, זהו עדיין תחום מאד אמוציונלי, עם הרבה מגע וקרבה בין האנשים ורוב העוסקים במשחק/תיאטרון הם אנשים הנוטים, כאילו דה, לדרמטיות-יתר גם בחיים האמיתיים.
לכן זה מרגיז אותי, כנראה. כי אני מבין עד כמה קל לנצל את האווירה הזאת למעשים פסולים. עד כמה קל להסיט את הרוח החופשית והיצירתית של אנשי הדרמה לאפיקים פושעים וחולניים למען הסיפוק האישי. צריך להיות אדם מאד קטן כדי לעשות את המעשים שחנן גולדבלט חשוד בהם - יותר קטן אפילו מעברייני מין "רגילים".
רק לאחרונה קראתי במוסף "הארץ" ראיון עם יובל זמיר, המורה הנערץ לדרמה שהורשע בניצול מיני של כמה מתלמידיו והשתחרר לאחרונה מהכלא. זמיר מדבר בגילוי-לב ובלי להצטדק על מעשיו (הכותרת היא "הייתי יורה בי") ושופך אור על דינמיקת היחסים הזאת הנוצרת בין מורה לדרמה לבין תלמידיו ובכך מאיר גם את פרשת גולדבלט (לכאורה). כנראה, אם כן, שגם הצטרפות המקרים הזאת - פרשת גולדבלט והראיון עם יובל זמיר - אחראית לבחילה הנוכחית שאני חווה.
אתמול הצליח משפט אחד, שמיוחס לאחד מחבריו של גולדבלט, להקפיץ אותי במיוחד. החבר, כחלק ממופע ההכפשה/טיהור המגעיל שמלווה כעננה עכורה כל חשוד במעשים פליליים (ובעיקר במקרים של עבירות-מין), סיפר שעכשיו הרבה נשים מתקשרות לחנן גולדבלט ואומרות לו ש"הלואי והיית נוגע בי קצת". איזה צחוקים. החבר'ה בטח מה-זה מבסוטים מעצמם על היציאה הזאת.
להלכה, זהו מין נסיון מגושם להציג את החשוד כמי שהוא בעצם מתנת המין הגברי לנשות העולם יחד עם הטלת רפש מכוערת במתלוננות שכנראה לא הבינו איזו זכות, בעצם, נפלה בחלקן. אך למעשה האמירה הזאת היא בדיוק סוג החרא המאצ'ואיסטי שגורם לגברים הגונים להתכווץ במקומם ולהצטמרר מבושה. זהו בדיוק סוג ההומור שמביא נשים לצאת בטקסטים חוצבי-להבות (ומוצדקים) נגד גברים.
זו אמנם מין דאחקה שכזאת ואיזה קטעים פה וואו-וואו, אך למעשה היא חושפת טפח מתפיסת עולם שלמה שלצערי הרב היא נחלתם של גברים רבים שאפילו אינם יודעים שהם כאלה.
לא ברור מה ניסה החבר להשיג בדברים האלה. בטח לא את אהדת השופטים. בכלל, לא ברור מה גברים שכאלה חושבים לעצמם כאשר הם מעטרים בפניניהם האלה את הנשים בסביבתם. זיונים בטח לא יוצאים מזה. אבל מי יודע? אולי דברי החברים מעידים בעצם משהו על החשוד (לכאורה וכביכול ותוך הסתייגות, כן?). אמור לי מי הם חבריך הבדחנים-מאצ'ואיסטים ואומר לך מי אתה. לכאורה, כמובן.
אם זה קו ההגנה שלך, גשש-בלש, הגיע הזמן שתתחיל להתפלל, או לחלופין למצוא חברים חדשים.
לכאורה, כן?
וגם כביכול.
נ.ב. אני מרחם עליכם הפעם. זהו רק פסיק ממה שיש לי להגיד בנושא הזה (של התנהגותם הנלוזה של גברים, לא של חנן גולדבלט). אבל את יתר המניפסט אני אשמור לפעמים אחרות.
ביי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
