מושב לצים - הבלוג של ישי

יש מידת-מה של סמליות בעובדה, שפרשת גלנט והקרקעות מתפוצצת במקביל לפילוג בסיעת העבודה, שאולי מביא את המפלגה הזאת לסוף דרכה. התפוררותו של השמאל החברתי הציוני בישראל (מ-56 מנדטים בבחירות 92' ועד ל-16 בבחירות האחרונות) עולה בקנה אחד עם התבהמותה והתחזרותה של החברה הישראלית, כפי שהן באות לידי ביטוי בטירה המגלומנית של הרמטכ"ל המיועד. בלי להיכנס לשאלה אם גלנט אשם או לא בהשתלטות לא-חוקית על קרקעות, מספיק להעיף מבט בבית המופרך שלו, כדי להבין שמישהו פה איבד את חוש המידה (וגם את חוש הטעם הטוב, אם כבר מדברים). אם גלנט אכן עבר את העבירות המיוחסות לו, הוא כמובן לא יכול להתמנות לרמטכ"ל (ואם זה המצב, יש גם מקום לתהות אם הוא ראוי בכלל לדרגות האלוף שלו), אבל גם בלי לעסוק בסוגיית הקרקעות, אני כבר יכול לומר שהוא אינו ממין האנשים שהייתי רוצה לראות בהנהגת המדינה. הגרגרנות, החזירות, התאוותנות - כפי שהן משתקפות ב"מצודת יואב" - אינן מן התכונות שהייתי רוצה לראות בקרב האנשים שאמורים להיות אמונים על בטחוני (הכלכלי או הפיזי). ולמרבה הצער, הוא לא היחיד.

מאין נחתה עלינו החבורה הנהנתנית הזאת, שבעשורים האחרונים מתיימרת להנהיג את המדינה? ביבי והבתים שלו ברחביה וקיסריה, אולמרט ומלונות היוקרה (ועוד דברים שאני לא אזכיר פה) ומלך הנדל"ן הבלתי מעורער - אהוד ברק עם הווילה בכפר שמריהו והדירה המפורסמת באקירוב, שלידן הדירות של פרס ורבין ברמת אביב (שגם הן זכו בשעתן להתייחסות לאו-דווקא אוהדת) נראות כמו דירות סטודנטים. נכון, הזמנים השתנו, ואני לא מיתמם: נבחרינו, כמו גם בכירים אחרים בשירות הציבורי, חיים בנוחות רבה - זה בדרך כלל בא עם התפקיד או הדרגה - אבל הווילות של דן חלוץ, בוז'י הרצוג וציפי לבני בצהלה, למשל, מלמדות שאפשר לחיות ברווחה רבה גם בלי לנקר עיניים.

אפשר להגיד הרבה דברים רעים על מנהיגיה של תנועת העבודה לאורך השנים, ונכון שהמפא"יניקים ידעו גם ליהנות מהחיים הטובים, אבל כראשי מפלגת פועלים, הם הבינו היטב את חשיבותה של הצניעות, או לפחות את חשיבותה של מראית העין. ולא רק הם: הצנעת הלכת היתה ערך חשוב בפוליטיקה הישראלית, והקיפה את כל הקשת הפוליטית - ממק"י ועד חירות. מי שלא התיישר לפי הקוד הזה, נפגע אלקטורלית או נדחק החוצה על ידי חבריו. הפוליטיקאים של אז, לא רק שהתגוררו בדירות ובתים צנועים, אלא גם הקפידו שמבני הציבור בישראל לא יהיו מפוארים יתר על המידה: קחו לדוגמה את בית הנשיא, משכן הכנסת, מעון ראש הממשלה ומשרדי הממשלה בירושלים, תשוו אותם למקביליהם במדינות אחרות, ותבינו לבד. המבנים האלה עדיין עומדים, אבל האנשים שמאכלסים אותם כבר איבדו מזמן את הצניעות, ואפילו על מראית העין הם כבר לא מקפידים.

אני מוצא קשר בין אובדן הצניעות הזה לבין התמורות במערכת הפוליטית בעשורים האחרונים. זו לא רק התפוגגותו של השמאל החברתי, אלא גם עלייתו של המרכז: נסיקתה של מפלגת קדימה, השואבת אליה את ציבור הבוחרים של מפלגת העבודה, מבטאת גם היא את השינוי. הרי איזו בשורה מביאה "קדימה"? כולה מושתתת על אופורטוניזם ותאוות שררה - אין לה דרך, אין לה מצע חברתי וכלכלי אמיתי, אין לה חזון. נתניהו וליברמן יכולים לקרוא לה "מפלגת שמאל" עד שפניהם יכחילו, אבל מספיק להציץ באנשים שעמדו ועומדים בראש "קדימה", כדי להבין שמדובר בשיבוט של הליכוד - עוד מפלגה נטולת דרך וחזון.

ובכלל, ההבחנה הזאת בין ימין ושמאל ברחבי המרכז הפוליטי הישראלי - מהשוליים השמאליים של מפלגת העבודה ועד הקצה הימני של הליכוד - היא חסרת משמעות. הרי "ימין" ו"שמאל" אמורים להצביע על דרך, על כיוון, על עמדה, ואלה לא קיימים במרחב הזה. גם הדילוגים של אהוד ברק וסיעת "עצמאות" המגוחכת שלו, והנסיונות שלו להתמזג עם הליכוד כדי להבטיח לעצמו מקום ריאלי בבחירות הבאות, מלמדים שאין לאנשים האלה שום חזון או תקווה להציע לנו, וכל עניינם הוא שמירה על הכיסא והיצמדות למנעמי השלטון. חזירות, גרגרנות ותאוותנות, כבר אמרתי. כשקראתי בנעוריי את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, לא הבנתי למה הוא הציב דווקא את החזירים כמנהיגי החווה ההיא. היום אני מבין. מגפה של שפעת חזירים מתרגשת עלינו בירושלים. הסופר דוד גרוסמן בנאומו המפורסם בכיכר רבין, היטיב לבטא זאת ממני, ובשתי מילים בלבד: "הנהגה חלולה".

ואותה הנהגה חלולה היא זו שאישרה את מינויו של הרמטכ"ל המיועד גלנט. מילא אהוד ברק, שדחף למינוי הזה ושממנו אי אפשר לצפות לרגישות נדל"נית (ושצוטט גם כשאמר, בזחיחות וביוהרה אופייניות, ש"בטוח שגלנט ייכנס לתפקיד"), אבל איפה היו השרים? הרי פרשת הקרקעות של גלנט לא נפלה עלינו אתמול. כבר למעלה משנתיים שהיא מזמזמת ברקע. אבל בממשלה עצומת המימדים של ישראל לא נמצאו מספיק צדיקים שירימו קול צעקה כנגד המינוי. אכן, חבורה חלולה, רופסת, מרוקנת מערכים ונטולת כל צניעות ובושה. 

וכרגיל, אין לנו למי לבוא בטענות אלא לעצמנו. המרכז הפוליטי הישראלי, שרובנו הצביע לו ושחולש על כ-70 מושבים בכנסת, הוא חסר עמוד שדרה, חסר דרך, חסר כיוון, חסר אתוס. מרכיביו עסוקים רק בקידום הקריירה שלהם ובהישרדות פוליטית - לא בניהול ענייני המדינה, לא בשמירה על בטחונה, לא בהבטחת עתידה.  אבל כל זה לא ממש מזיז לציבור הבוחרים, כנראה - הוא ממשיך להצביע להם. אז מגיע לנו.

בפרישתו מהעבודה, כינה אהוד ברק את חברי מפלגתו לשעבר בשם הגנאי "השמאל הסהרורי", והוסיף כי סיעתו החדשה תעשה "מה שטוב לישראל". וואללה. איך לא חשבנו על זה קודם. הוא לא סחבק, הוא פילוסוף מדיני. אם הרצוג, יחימוביץ', ברוורמן, כבל ופרץ הם שמאל סהרורי בעיני אהוד ברק, מעניין איפה הוא ממקם את חיים אורון וניצן הורוביץ. ככה זה בישראל של היום: כל מי שמעז להציג איזו משנה סדורה, איזה שמץ של אידיאולוגיה ר"ל (ימין או שמאל, לא משנה), מתויג מיד כ"סהרורי", "הזוי", "קיצוני" וכיוצא באלו. מעניין איפה בסקאלה הפרטית של ברק נמצאים חבריו לממשלה מש"ס וישראל ביתנו. יופי של חבורה מתגבשת לנו בהנהגת המדינה: ביבי והווילות, ברק והפנטהאוז, אלי ישי וחליפות הארמני שלו, ליברמן ותאוות הקרקעות שלו, ואליהם אולי יצטרפו בקרוב גם גלנט והאחוזה. שפה משותפת הם לא יתקשו למצוא ביניהם. ממש "פורום החווה" החדש - חוות החיות.

בערך מאז מלחמת לבנון השנייה נותק הקשר שלי עם האקטואליה הישראלית. נסיבות חיים לצד מיאוס כללי, שלחו אותי לחופשה ארוכה מהצריכה הבלתי-פוסקת של חדשות. אני בקושי קורא עיתונים (למעט ספורט מסיבות ידועות, והצצות ספורדיות למוספי סוף השבוע), כמעט לא גולש לאתרי חדשות, לא רואה חדשות בטלויזיה (או טלויזיה בכלל), לא שומע תוכניות מלל ברדיו. פרשות גדולות חולפות מעל לראשי. גם כשאני כבר נחשף לאקטואליה כזאת או אחרת, אני תמיד האחרון לדעת. זו אולי הסיבה העיקרית בעטיה הבלוג הזה כמעט לא מתעדכן.

אבל השריפה הגדולה בכרמל הצליחה לטלטל אפילו אותי מאדישותי. לא רק בשל ההיקף שלה והמחיר הכבד שהיא גבתה, אלא בגלל שמיד הדהדו בראשי המילים "ידענו ושתקנו". הרי אף אחד פה לא הופתע מכך שמערך הכיבוי בישראל הוא קטן מדי, מיושן מדי ולא יעיל. כולנו קראנו בשנים האחרונות על שביתות ועיצומים של כבאים. לא במקרה הוצאתי מהבוידעם בבלוג הספורט שלי את "פרשת הביובית"  - גם אז די התעלמנו מהעובדה שהפרשה המגוחכת הזאת התחילה במחאה של כבאים. ולא חסרים פה תחומים שמטופלים (או לא מטופלים) באותה מידה של הזנחה פושעת: מערכת הבריאות, עמידה בתקני רעידות אדמה, תחזוקת גשרים, כבישים ומבני ציבור, ישובי הבדואים בדרום, התשתיות במגזר הערבי - כולם חביות חומר נפץ פוטנציאליות. ועל כולם אנחנו יודעים. ושותקים. וממשיכים בחיינו. עד האסון הבא.

וכל זה נובע ממקום אחד: האסון הזה מגלם בתוכו את כל מה שפסול, פגום וחולה במנהל הציבורי ובשיטת הממשל בישראל. ההזנחה הפושעת של השירותים הציבוריים, הביורוקרטיה המסורבלת, האימפוטנטיות והאדישות של הממשלה, ובעיקר - הבריחה מאחריות אישית ומיניסטריאלית. אני לא זוכר מתי ארע בישראל מקרה בו התרחש מחדל כלשהו, שלאחריו קם השר הממונה והודיע שהוא לוקח אחריות ומחזיר את המפתחות. תמיד אנחנו מגיעים לאותו מקום - לוועדת החקירה. ולא שאין צורך בוועדות חקירה כאשר משהו משתבש, אבל עוד לפני הוועדה צריך לקום האחראי, לומר "אני אחראי" וללכת הביתה. אחר כך תבוא הוועדה, תעשה סדר ונקיון, תצביע על האשמים והליקויים ותמליץ על דרכי פעולה. אבל כל עוד לא מרחף מעל השרים האיום של חרב האחריות, הם ימשיכו לזלזל ולהזניח.

משאבים לא חסרים למדינת ישראל. היא מדינה מערבית מפותחת למדי (או "מתפתחת", כפי שקוראים לזה), הנהנית מאחוזים גבוהים של גביית מסים (לא כמו אצל ידידינו היוונים, נניח), יש בה רוח יזמות, הרבה תושייה ויצירתיות ו"מוח יהודי". את מה שפגום בה כולנו יודעים לדקלם מתוך שינה: הארגון, סדרי העדיפויות, הקצאת המשאבים (שקיימים, כאמור), הסרבול הביורוקרטי, המנגנונים המנופחים, שלטון המשפטנים, החשבים ופקידי האוצר וכו' וכו'. אבל מעל לכל מרחפת הבעיה החמורה מכול, זו שהכול נובע ממנה - חוסר המשילות. וזו כבר בעיה קיומית ואיום אמיתי על המדינה (תתפלאו, יותר קיומי ויותר אמיתי אפילו מהגרעין האיראני).

לכאורה, מצבנו לא כל כך נורא. המדינה מתנהלת איכשהו, "מתחמקת מצרה" כמאמר הפזמון, האזרחים זוכים לשירותים כאלה ואחרים מהממשלה, המגזר העסקי יוזם ומתפתח, ורובנו שורדים פחות או יותר. אבל כל זה מסתיר אמת מטרידה אחת: ממשלת ישראל איבדה מזמן את היכולת שלה למשול. האמון של הציבור בה הוא אפסי (מרכיב חיוני לתפקוד הממשל במשטר דמוקרטי), היא לכודה בסבך של הסכמים קואליציוניים ובגחמות של פוליטיקאים סקטוריאליים, ואין לה יכולת אמיתית להחליט על מדיניות ולהוציא אותה לפועל.

האם שר הפנים אחראי למחדל שירותי ההצלה? זו בדיוק הבעיה - שלא בטוח שאפשר להצביע בוודאות על האחראים. אני חושב שהזעם המופנה כיום לשר אלי ישי נובע פחות מהמחדל הנוכחי, ויותר מכך שמדובר באלי ישי - הש"סניק, החרדי, המעביר כספים לישיבות ואברכים, המעניק פטור מארנונה לכוללים, המתעמר בעובדים הזרים והסוחט את הממשלה בציניות שאין כמותה. מבחינתי הוא לא צריך להתפטר - הוא כלל לא ראוי לכהן בממשלה מלכתחילה. אבל זו אינה הנקודה. אני דווקא מאמין לאלי ישי כשהוא אומר שהוא התריע וכתב ואיים ולחץ. אבל זו בדיוק הבעיה: בהנחה שלא עדכנו לאחרונה את ספרי הלימוד באזרחות, הממשלה היא הרשות המבצעת. היא לא הרשות המתריעה, או הרשות הממליצה, או הרשות הכותבת-מכתבים-לרשויות-אחרות-ומצפה-שהן-תעשינה-משהו. אם במשך כמעט שנתיים בתפקיד לא הצליח שר הפנים לגייס תקציבים ולבצע רפורמה בתחום שהוא תחת אחריותו הישירה, אז משהו דפוק לחלוטין בכושר הביצוע של הממשלה. יתכן ואלי ישי צריך לשלם את המחיר, כיוון שתוצאות ההפקרות התגלו במשמרת שלו, אבל זה לא אומר שלשר שיבוא אחריו תהיה יכולת ביצועית גבוהה יותר.

שורש הבעיה אינו במשרד הפנים או בשר המסוים המכהן שם כיום. לא תמצאו אותו גם במשרד האוצר, בפקידיו ובנעריו, במשרד ראש הממשלה או בכנסת. הבעיה חובקת את כל מערכי השלטון בישראל. חוסר היכולת לבצע היא מחלה קשה, ניוון שרירים של הממשלה. וכל זה נובע משיטת ממשל מיושנת המסנדלת את עצמה, המעניקה יותר מדי כוח למפלגות סקטוריאליות קטנות ולפוליטיקאים זעירים וגחמניים, הכובלת את ידי ראש הממשלה והשרים, ההופכת בית הנבחרים, הכנסת, לבדיחה, ומביאה לכרסום באמון הציבור (דבר המתבטא גם באחוזי ההצבעה הצונחים).

אסון הכרמל חייב להביא לשדרוג המתבקש של מערך ההצלה בישראל: להגדרה מחדש של סמכויות ומבנים ארגוניים; לגיוס והכשרה של כבאים; לחידוש צי הכבאיות והציוד; לרכישה של טייסת מגה-טנקרים, אנא עארף. אבל מעבר לכך, האסון חייב גם להיות קו פרשת המים של שיטת הממשל בישראל - הנקודה שעליה יצביעו ההיסטוריונים של העתיד כזו שבה החל להתחולל השינוי. קשה להיות אופטימיים ולהאמין שזה מה שיקרה, אבל מותר לקוות. וחוץ מזה, אין יותר "ידענו ושתקנו" - עכשיו כולם יודעים, כולם מדברים וכותבים ומעט מאוד שותקים. עכשיו גם הגיע הזמן לעשות.