| |
מושב לצים - הבלוג של ישי
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב..." (תהילים, א, 1) |
| 5/2010
בדיחה לא מצחיקה
אני לא כל כך קורא עיתונים, או צורך חדשות בכלל. זו הסיבה העיקרית לכך שהבלוג הזה כמעט לא מתעדכן. אתמול בבוקר, ברגע של חולשה, קניתי עיתון. ידעתי שבסוף אמצא בו משהו שיעצבן אותי במיוחד. אז הנה זה: הצעת חוק חדשה מבקשת לאסור על בדיחות עדתיות ועל אמירה בפומבי של קללות וביטויים הפוגעים בקבוצות אוכלוסיה שונות. הצעת החוק, אגב, מדברת רק על קבוצות עדתיות/גזעיות - עדיין אפשר יהיה להמשיך להעליב מתנחלים, קיבוצניקים, שמאלנים, תושבי פריפריה, עשירים, עניים, הומואים וכו'. וזו כבר בדיחה ממש לא מצחיקה.
יש מעט מאוד חוקים שיכולים להרגיז אותי יותר מכאלה שפוגעים בחופש הביטוי. מבין כל החירויות האזרחיות, חופש הביטוי הוא לדעתי החיוני ביותר לדמוקרטיה. לא במקרה זהו התיקון הראשון בחוקה האמריקנית. מחופש הביטוי נגזרים באופן טבעי חופש הדת, חופש העיתונות, ההתארגנות, החופש לבקר את הממשלה וכו'. ובלי היסודות האלה אין דמוקרטיה.
אבל נראה שישנם חברי כנסת (במקרה הזה מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי, יוזם החוק), שמרגישים מדי פעם תשוקה עזה לסכור את פינו. והכי נורא שזה נעשה בשם איזו "נאורות" מזויפת. וכאילו שאיסור על בדיחות גזעניות הוא מה יגרום לגזענות להיעלם. גם אני זע באי-נוחות בכסא כשאני שומע איזה בדרן משחרר בדיחה עדתית. גם כי זה כבר באמת פאסה, וגם כי זה באמת יכול להעליב מישהו. אבל לעולם לא אחשוב שאסור לו לספר את הבדיחה - היציאה שלה לחלל האוויר היא שמאפשרת לנו גם לגנות אותה ולהגיד שזה מפריע לנו. ואלה בדיוק מטרתו ומהותו של חופש הביטוי - לאפשר לשיח הציבורי להתנהל באין מפריע.
הטיעון המקובל בעד חופש הביטוי, הוא שתפקידו לאפשר לנו לומר דווקא את מה שלא נעים לשמוע - הרי אין צורך בחופש הביטוי כדי לומר שכולם שווים, וכל העדות נפלאות, וכולנו רקמה אנושית אחת חיה וכל זה. וזה נכון, אבל זה לא הכל: מה שאותם סותמי פיות לא מבינים, הוא שבדיחות וסטיגמות על רקע עדתי, גזעי וכו', הן שסתומי לחץ חברתיים חיוניים. הן מאפשרות לנו להתמודד עם הפחדים והשנאה הלא-רציונאלית, ולבטא אותם בדרך שהיא יחסית לא מזיקה. הרי עדיף שהגזען יספר בדיחות מאשר שילך להחטיף לפולנים (או מרוקאים, או תימנים או מה)
האתגר האמיתי (עבור הורים, מחנכים וכו') הוא להעמיד את הבדיחה בהקשר הנכון - וזה כמובן הרבה יותר מסובך ומורכב. אז בשביל מה להתאמץ אם אפשר פשוט לסתום לנו את הפה? (ואיך בדיוק יאכפו את זה? טוב, זה כבר לא מתפקידו של המחוקק המכובד).
ומי שבכל זאת נעלב מהבדיחה ומרגיש שכבודו נרמס? אדרבה, שיגיש תביעה אזרחית כנגד המעליב, ואם יצליח להוכיח כי הפגיעה בו אכן כה קשה, יחייב בית המשפט את המעליב לפצותו. בדיוק כמו בכל תביעת דיבה. אבל לעצור אנשים רק בגלל שהעזו לספר בדיחה עדתית בציבור? זו התנהלות שמתאימה למשטרים חשוכים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
