עוד יום בחייה של אבודה והוזה

כמה זמן אני כבר שוקלת לכתוב את מה שיש בליבי לומר לך, למרות שברור לי שאתה יודע מה אומר לפני שאני אפילו חושבת מה לומר... (תפישת אנוש, אתה יודע איך זה...).

דבר ראשון, ואולי העיקרי, תודה רבה על כל האמון הזה שאתה נותן בי, מפקיד במשמרתי.

אתה הרי יודע שאני חסרת ביטחון ממש, ולא ממש מאמינה בעצמי. אתה יודע שהרבה פעמים התייאשתי מעצמי והרגשתי שכל דבר כ"כ "גדול עליי", כל התמודדות... רציתי לזרוק את החיים לפח כמעט בהגעת כל משבר, וכעסתי עלייך מאוד כשנבצר ממני...

חשבתי שאתה מעניש אותי, שאתה מתאכזר אליי... ודאי קראתי את כל ה"אותות" שאתה משלח בצורה לא נכונה.

אתה ממש מאמין בי, הא?

היו ימים שחזרתָּ על אותו ניסיון, שבו כשלתי, שוב ושוב ושוב,

ולא משנה כמה פעמים נכשלתי - נתתָּ לי קרדיט לעוד אחד.

אני ראיתי בכך לולאת חנק, של סבל שמשחזר את עצמו,

זה כ"כ שגוי מצידי, הא?

מבחינתך, היתה זאת ודאי עוד הזדמנות שלי להוכיח לעצמי ולך שאני כן יכולה,

להאזר בכוחות הנפש האדירים שטמנתָּ בי, ואני, מחוסר ביטחון וחשש, פחדתי לנצל...

עדיין יש פעמים שנפלתי,

ובאמת, אם בו ברגע תרצה לקחת אותי לבית דין של מעלה, ולערוך לי חשבון נפש, אני מאמינה שיהיו לי טעויות רבות להצהיר עליהן.

ובכל זאת, יש בי נטייה להאמין שבכל נפילה, משנרגעתי ובחנתי את המצב, יכולתי לראות שהיא שונה מקודמתה,

והאחרונות אף קצרות וקלות יותר...

למשל,

התמוטטות העצבים אחרונה שעברתי, הייתה בת שעה וחצי בערך, ולאחריה קמתי ישר, ולא התרסקתי אל תוך שבוע של מחסור חסר תקנה בכוחות נפש.

והיום, היום היה מבחן במתמטיקה, אתה וודאי יודע...

הרגשתי רע מאוד, ונלחצתי כהרגלי, בשל חרדת המבחנים.

מיותר לציין שחשבתי שהתגברתי עליה, אבל זה כמובן היה מהיר מדיי, וברור שלא נפתרה מן השורש - הוכחה שהיא חזרה.

בפעמים הקודמות, לפני "ההפוגה" שחשתי שהתרחשה בנוגע לחרדה,

כישלון כמו היום היה גורם לי להרגיש כ"כ חסרת ערך,

מכניס אותי שוב לתוך נבכי השנאה העצמית,

גורם לי לכתוב פוסט שמכיל רבות את המילה "אפס" או "סמרטוט" והרבה ":/"

אבל...

לא הפעם...

בכיתי קצת,

אשקר אם אומר שלא.

אבל...

אחרי הליכה קצרצרה עם עיניים אדמומיות בין טיפות הגשם הקטות...

הרגשתי... טוב...

לא שנאתי אותך או כעסתי.

לא נטרתי כי לאחדים נתתָּ שלוות נפש,

ולי... לי יש הרבה חרדות שצברתי לעינייך עם השנים...

רק בגשם, בחורף, קצת קל לי,

גם את זה אתה יודע...

שלוות הנפש הבלתי מוסברת שעוטפת אותי למראה הטיפות הקטות שפוגעות בשלוליות ויוצרות עצרות מעגלים קטים, והאור הבלתי מציק, הרגוע ולא "חצוף" כמו זה של הקיץ... זה עושה לי תחושה כ"כ טובה....

של חיים פשוט, פשוט חיים...

ובכזה גשם עמדתי היום. פסעתי...

הוצאתי את הMP3,

התכוננתי לשמוע "לינקין" או "אוונסנס", ולשקוע שוב במלודיה ומנכוליה...

ממש כמו תמיד כשיש לי מועקה קשה בלב, כשאני צריכה לברוח אל תוך מציאות של שירים...

אבל היום, הין לא נתתי לזה לקרות שוב.

נעמדתי ברחוב, הנגן הקטן בידי, מכוונן כבר על שיר "דיי רע",

הבטתי בכלי הקטן.

וחשבתי עליך...

שוב עמדתי בניסיון,

אחרי של תקופה של עליה הדרגתית לעבר שמחה, ולו מועטה,

שוה נתתָּ לי "קושי" שהייתי צריכה לעמוד בו.

שוב עמדתי לפעול כפי שהייתי פועלת אז,

ואז וודאי הייתי מחזיקה זאת כנגדי, כעוד הוכחה שלעולם אחזור חלילה אל אותה נק' צער חשוכה.

חשבתי לרגע.

הבטתי מעלה אל השמיים.

הטיפות הקטנות של הגשם פגעו בפני, ועמדתי בלי זיע, כאילו אינני חשה בהן.

חשבתי על כל הדברים הללו,

ועליך, כמובן.

במקביל... במקביל חשבתי על לכתוב "פוסט פריקה" קשה וכאוב ברגע שאחזור,

קשה כפי שחשתי עד אותה שניה...

אבל... אבל איך יכולתי להרשות לעצמי שזה יקרה שוב? כעת, כשזה בידיי??

לא יכולתי, וודאי שלא ביום כה יפה וקסום שכזה...

הנחתי את המכשיר בכיסי.

נתתי לצריבת הדמעות בעיניי לחדול.

חזרתי הביתה,

ספק שמחה שהתגברתי - ספק מאוכזבת מהמבחן,

דיברתי עם ורטיגו.

וכעת, באמת ובתמים,

אמר שאני מרגישה ששוב, חסמתי את מעגל הקסם של הסבל, מלחזור על עצמו...

יום טוב, וגשום!!

:]