עוד יום בחייה של אבודה והוזה

כל שריר ועצב בגוף שלי אותת לי שוב ושוב שאין תקווה,

והכל נראה מר, ושחור, והבטתי שם, על השולחן עם כל העצמים החדים.

כמה ברור זה היה נראה לרגע,

פשוט ללכת לשם, ולחתוך את עצמי.

לדמם ולהרגיש צריבה מרה, שתעלה על הכאב הנפשי, ותטשטש אותו.

ישבתי על המיטה,

הבטתי על השולחן.

אתם מכירים את זה? כמו בסרטים, שבנאדם מיישיר מבט לחפץ כלשהו, ואז מראים במצלמה שהכל מטשטש חוץ מהחפץ הספציפי הזה? שרק הוא בפוקוס?

ככה ראיתי את השולחן הזה, כך ראיתי את שמונח עליו.

הרמתי את הרגליים למיטה. ישבתי שפופה וחיבקתי את הברכיים. התנדנדתי קדימה ואחורה לקום... לא לקום... לקום... לא לקום... כמו חיה, כמו מסומם שלקחו לא את הסם, ומולו יש עוד "חומר".

לא, אסור לי... דיי, אני חייבת... והבנתי שהמאבק הזה רחוק מלהיגמר.

ההיגמלות הזאת רחוקה מלהיות קלה ובשלבי סיום...

הבטתי בפלאפון, פתחתי רשימה: אבא... אביגיל...אביה... אודליה... אורטל... כמעט מעלה גיחוך לחשוב שחצי מאלה ברשימה לא מכירים אותי בכלל, ולא יזהו את הקול שלי אם אתקשר אליהם, והחצי השני - לא ברור מה טיב הקשר שלנו אבל מן הסתם - הם לא שם בשעת משבר...

הבטתי על השם שלה...

כמעט אירוני. בחודשים האחרונים היא פתאום נעשתה כמו מעיין חברה שלי יש מאין,

ואולי...אולי זאת פשוט אני שנעשיתי "יועצת" שלה?

אפשהו בפנים התחבטתי. אני הייתי זו חזקה בשבילה כשהיא חששה שיש לה סרטן.

הייתי זו שהיא בכתה על כתפה כשעשרות אנשים חסרי שם ופנים פגעו בה, ונתתי כל עצה אוניברסלית שיכולתי...

הייתי חזקה בשבילה, היא בטחה בי...

ותהיתי...

אם היא בוטחת בי, זה אומר שאנחנו חברות? ואולי... שהיא תלויה בי?

כי זה לגמרי אחרת אם מישהו תלוי בך או חבר שלך...

אם היא תלויה בי, נוכח שבר אצלי עלול לפגוע בה עוד יותר,

ואם היא חברה שלי - אז מתוך הדדיות מותר לי להתקשר אליה...

לחצתי על "הצג מס'" ולא על כפתור ההתקשרות. הבטתי בספרות.

יצאתי ונכנסתי לתפריט.

דיי, זה לא בסדר שאני אתקשר... זה לא בסדר לבטוח שוב... או להיות תלותית שוב...

בכיתי. השלכתי את הפלאפון הצידה.

בהיתי בו שוב.

להתקשר לפסיכולוגית... אולי?

לא, זה אפילו עוד יותר קשה להתקשר אליה...

וגם ככה הקול שלי כבר היה חנוק וצרוד מדמעות...

פעם אחרונה.

אני הרמתי את הפלאפון, והתקשרתי.

היא ענתה אחרי שניה.

נבהלתי. ניתקתי.

היא התקשרה אליי.

היססתי אם לענות.

היא בטח חשבה שהשתגעתי...

אבל מה לעשות, שלפוביות יש נטייה לשגע אותי?

הרמתי.

לא דיברתי.

היא הבינה.

היא דיברה.

לא אמרתי הרבה, היא דיברה בעיקר.

היא הייתה צריכה ללכת אחרי שעה...

זאת הייתה שעה שחלפה כדקה...

והיה לי קשה כשהיא נאלצה ללכת, אבל...

לפחות הפעם...

איכשהו, בעזרתה, הצלחתי שוב לעצור את זה...

לא יכולה לחכות ליום שלא אתקף בצורך החולני הזה.

או ליום שהצלקות יעברו

אם בכלל...