אהלן וברוכים הבאים לכל המצטרפים החדשים לרשימת התפוצה,
אז כצפוי עסקינן היום בחג המצות שחווינו כולנו השנה כבכל שנה. כבכל שנה? לא בדיוק. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אין אנו עושין סדר בבית חב¨ד בבואנוס איירס. הלילה הזה, הלילה הזה, כולנו ישראלים שמנסים לתחמן את דרכם לסדר של בית חב¨ד בבואנוס איירס בלי לשלם את עשרים הפזו (רחמנא ליצלן) הדרושים לפי חוק. גם אנחנו, אבל רק בגלל שהגענו ביום שבת והסתבר (לא באופן מפתיע) שלא מוכרים כרטיסים ביום שבת. אז קפצנו בכל זאת לנסות את מזלנו ברובע רקולטה הידוע כבר לטובה בשל גדולי האומה שנקברו בו בבית הקברות המפורסם. או כמו שאומר הציטוט: ¨אחותי, את לא מאמינה, שייאו, זה הקבר של אוויטה, את יודעת מי היא הייתה בכלל, היא הייתה מה זה מפורסמת, איזה ראש ממשלה או משהו, היא גם שרה את השיר הזה בסרט, איך לא ראית, וואי, איזו מעפנה את¨. ובכן, אחרי תפילה קצרה ומשמחת (הורה זה תמיד כיף חיים) פנינו לאולם האירועים ומפאת חוסר מקום הציעו לנו להצטרף לסדר של המקומיים ולא של הישראלים, למרות שהוא בספרדית. כמובן שקפצנו על המציאה בידיים פתוחות כשהמחשבה על סדר אותנטי עם מקומיים חמים עדיף עשרות מונים על סדר המוני עם ישראלים שעל טבעם כבר עמדנו ברצפשן של האולם. יש סיכוי שגם קצת רצינו להראות ליהודים האלה בגולה מאיפה משתין הראש של הדג ובאיזה קצב הכתבה אנחנו מביאים את ההגדה.
רבותיי, אוי לנו כי כך נפלנו, הגויים חכמים מאיתנו וערמומיים עד מאד. ראשית הושיבונו בשולחן עגול ומלא אושפיזין ואושפיזות דוברי שלל שפות: ספרדית, אנגלית, עברית, צרפתית, יידיש ומלמולית. הכרות קצרה הפיקה את המסקנה שכנגד שבעה אושיפיזינים דיברה התורה: אחת קשקשנית שצבעה כצבע העגבנייה, אחת חכמה וזקנה שהעירה לגברת עגבנייה שצבעה הוא כצבע העגבנייה מה שגרר את התגובה השנונה ש-¨צבע העגבנייה הוא כמו הצבע שלי¨, תגובה שגררה צחוק היסטרי בשולחן בייחוד מכיוונו של ז'אן ז'ק הצרפתי המשוגע שישב מולנו ולא הפסיק לצחקק כל הסדר בקולי קולות ולספר סיפורים חסרי טעם וחסרי ריח (וזאת בניגוד לאתרוג), כל זאת לפני שהוא שתה בששון רב כוסות יין ארגנטינאי מהולות במיץ ענבים. התנהגותו הבלתי נסלחת של הצרפתי עוררה את זעמם הן של מלמלני, זקן חצי משותק ועצבני ביותר שהבהיר את רצונותיו במלמולים בחצי פה בספרדית (לא אשמתו, כי החצי השני באמת היה משותק) ובדפיקות פתאומיות ומפחידות על השולחן, והן של קרואלה דה ויל לבית כהן. קרואלה המכשפתית צעקה כל הזמן על כולם ועל המלצרים ועל הרב ועל הסכו¨ם ועל הגפילטע-פיש, היה מפחיד, היא גם רצחה 101 כלבים בצבע סגול מזעזע עם נוצות כדי להכין את התלבושת ההגיונית וההולמת שלה לסדר פסח. וכיוון שאמרנו שבעה, נציין כי היו גם בנוסף שתי בחורות שאינן יודעות לשאול, וכנ¨ל אינן יודעות לענות או לצחוק או להזיז שום שריר בפנים שיעיד איכשהו שהן אכן חיות...
בקיצור, סדר הפסח החל כהלכתו ובשעה שמונה בערך קדשנו ורחצנו, אך לא לפני נאום קצר בספרדית מטובלת בצעקות פתאומיות של "משה", "השם" או "אחשוורוש" מפי סגן הרב שרצה להפגין את כוחו בהנהגת הקהילה. עברנו ביעף על המשך ההגדה וכבר בשעה רבע לשתים עשרה הגענו לחלק הקרוי "שולחן עורך". נכנענו וברחנו כלאחר כבוד בשעה שתים עשרה וחצי שבה הודיעו שבעוד רבע שעה יוגש הקינוח. אכן חוויה חד-פעמית ביותר ומומלצת בחום לכל מיני אנשים כמו רן אלגיסר (שיואו, איזה פלאשבק, מי זה בכלל?).
ובכן, היינו חייבים להתנער מהרושם הנוראי שעשה עלינו סדר הפסח ולכן אחרי שינה קלה של 12 שעות ומעלה הספיקונו להגיע למסעדה מקומית נחמדה של "אכול כפי יכולתך", מנהג נפוץ פה, ולאכול מלוא הפה אוכל סיני וצלחת גדושה של פירות ים מוקפצים וגלידות ופירות העונה והכל במחיר המשעשע של 14 פזו לנפש, שזה פחות או יותר 20 ש"חים חדשים, הידד לקיבה מלאה, ובוז סתמי לפסטל תפוחי האדמה של הדוסים של בית חב"ד.
אחרי כל האוכל רצינו קצת מנוחה ושלווה, ולכן פנינו שוב לכיוון פרברי העוני המסכנים של בואנוס איירס לצפות במשחק כדורגל של קבוצות הצמרת של העולם החופשי מצנרת רצינית. בוקה ג'וניורס (יש להגות: ז'וניורס) מול אבנידה קולון. יצא שוויון אחת. במהלך היציאה שמענו את השיחה המעניינת הבאה (רק טל ויונתן יבינו את הקטע הבא אני מצטער):
אוהד ראשון: ¿que sace?
אוהד שני: uno uno.
אוהד ראשון: ah, si, teko.
אוהד שני: si, tishbi va a contester las preguntas y problemas
בכל מקרה, אחרי המשחק הלכנו לעשות צניחה חופשית, התחלקנו לשתי קבוצות שאחת קפצה מהמטוס והשנייה נשארה בחדר במלון וסיימה כבר לפני שבוע את הספר של גבריאל גרסיה מרקז בספרדית. אתם פשוט תצטרכו לנחש באיזו קבוצה דור היה ובאיזו אני הייתי. ואז נסענו צפונה לכיוון מפגש הגבולות ארגנטינה-ברזיל-עוד-ארץ-לא-משנה, שם נמצאים מפלי האיגואזו המפורסמים. התמונות מדברות בעד עצמן, אולם על מנת לסבר את האוזן נוסיף שבתמונות לא ניתן לראות את הטרמפ שלקחנו עם המשטרה הצבאית הברזילאית ממעבר הגבול עד לאיגואזו, לא ניתן לראות את הבחורה הישראלית המעצבנת שנדבקה אלינו ולא הוסיפה כלום מכיוון שהיא הייתה גם לא מקורית וגם לא מוצלחת מבחינה ויזואלית, לא ניתן לראות את הרקונים שהסתובבו חופשי בשטח במטרה למצוא תינוק ארגנטינאי פנוי ולנשוך אותו וכמובן שלא ניתן לראות כמה נרטבנו כשהסירה שלקחנו נכנסה מתחת לאחד המפלים ואיך התייבשנו אחר כך בשמש הקופחת והמפתיעה של סוף אפריל באי הייעודי שאכן משמש אך ורק למטרה זו.
Menu del Dia
אז המאכל הפעם נקרא לוקרו והוא מאכל ארגנטינאי מקורי שהתפתיתי להזמין באחת מהפעמים כי היה כתוב: תבשיל מעורר ומרגיע של תירס, תפוחי אדמה, עוף ובשר. בספרדית זה נשמע יותר טוב. זה היה טעות כפי שניתן לראות בתמונות. לעולם אל תזמינו לוקרו, לא משנה כמה ישלמו לכם. איכס. זה עדיין מגעיל אותי למרות שזה היה לפני יותר משבוע. פשוט איכס נקי בקערה.
זהו נגמר לבינתיים בגלל שהאינטרנט פה ממש רועש ולא מאפשר לי לחשוב בצורה הגיונית (ניתן גם לראות את ההבדל בין תחילת המכתב לסופו, זה ההבדל שבין אינטרנט טוב ורגוע לאינטרנט עם מאוורר שעושה צל משתנה על המסך וילדים שצורחים מוזיקת פופ עדכנית), הנה הקישור לתמונות החדשות:
בקרוב מגיעים לפרו ובוליביה, אולי זה מה שיעצור סוף סוף את בולמוס התכתובת הבלתי נשלט הזה.
להתראות
אסף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
