שלום לכל המאזינים ול"ג בעומר שמח ומאושר,
אז בפעם האחרונה סיימנו בנסיעת אוטובוס מארקיפה לקוסקו, בירת אימפריית האינקה בשעתה, ומקום המפגש המחודש של כל פליטי סדר-פסח-בואנוס-2005 בגולה. קוסקו היא עיר מאד יפה, בנויה כולה בסגנון הבנייה של האינקה, ועם הגיעך לעיר קוסקו מייד מקדמים את פניך שני דברים שנראים טיפה מוזר. ראשית הדגל של אימפריית האינקה שמתנוסס בגאווה בכיכר המרכזית, דגל יפה מאד שמורכב מכל צבעי הקשת בפסים בזה אחר זה (אכן מתנוסס בגאווה...), ושנית מטח יריות שנשמע מדי בוקר בבוקרו בעיר מסיבה לא ברורה, לאחר מספר בירורים הסתבר שתושבי העיר כל כך רגילים אליו שהם מכחישים לחלוטין את קיומו. לאחר שהתרגלנו לסגנון הבנייה הייחודי של העיר (שעיקרו אבנים במשקל 3 טון שמונחות במדרונות בזווית של 67 מעלות בצל), לאופנועי הנפץ השועטים במדרונות כאשר הם עמוסים במיכלי דלק בנפח 2 גלון מכל צד של האופנוע (ולצורך העניין, גם קדימה ואחורה נחשבים לצדדים) ולהתעלקות הבלתי פוסקת של הפרואנים דוברי העברית השוטפת (¨אחי, אחי, רוצה סמין, רוצה סמין?¨), המשכנו בדרכנו היישר לאתרי העתיקות הידועים האופפים את העיר מכל כיוון. המשותף לכל האתרים החשובים בקוסקו הוא שכולם נמצאים בעמק שנקרא בעברית העמק הסודי, שזה תרגום ישראלי ישיר לביטוי אל ואלליי סאגראדו בספרדית או דה סקרד וואליי באנגלית, שזה כמובן העמק הקדוש, כי בו נמצאים האתרים הקדושים. זה מדהים שניתן למצוא הרבה מאד ישראלים שמנסים למצוא טיולים לעמק הסודי אבל נכשלים כי הוא סודי, כמו הבית של הדרדסים, ולכן הוא לא מופיע בלונלי פלאנט שלהם, רק העמק הקדוש המעפן הזה... בכל מקרה, יצאנו לעמק הקדוש והסודי הזה. יש דרך קלה ביותר לזהות את אתרי העתיקות של האיזור, אתה פשוט הולך לך ברחבי ההרים שמקיפים את העיר עד שלפתע אתה רואה עדר של זקנות פרואניות מוקפות בצעיפי אלפקות, שטיחי אלפקות, סוודרי אלפקות, גללי אלפקות ושאר מוצרי לוואי של אלפקות. זהו הסימן שהגעת (שוב) לאחד מהאתרים כמו סאקסייוואמאן (בקצ'וואה: העיט המרוצה והשבע), או ק'נקו (בקצ'וואה: הויקוניה השמחה בחלקה) או טורמולקיווי (בקצ'וואה: האתר שהמצאנו כדי לשים את שאר הסבתות הפרואניות). האתרים אכן מאד מרשימים והכל כפי שניתן לראות בתמונות, באמת חבל להרחיב. רק שווה להמליץ בכל לשון של המלצה לכל מי שעולה בגורלו להגיע במקרה לפיסאק: לא לקחת את האוטובוס חזרה! מעולם לא ראיתם אוטובוס צפוף עד שראיתם חמישים פרואנים נדחקים למיניבוס של עשרים מושבים. הכרטיסן, אגב, נשאר מחוץ לאוטובוס כשהוא נתלה על החור שנקרא ¨דלת¨ ומחזיק בכל הכוח. ודור מוסיף: ¨ראיתי כבר עשרים ושלושה פלסטינים יורדים מטויוטה, אבל את זה עוד לא ראיתי, וואללה, ממש חבל שאין לי פה אזיקונים...¨, כל אחד והנוסטלגיה שלו, הוא לא מאשים אותי כשאני מתרפק על ביטים.
על כל פנים, שבנו לקוסקו אך ורק כדי לחטוף קלקול קיבה שהשבית אותנו לכמעט שבועיים, אולם למרות זאת לא הססנו (במיוחד לאור הסכום הבלתי מבוטל שכבר שילמנוהו מראש) ויצאנו חדורי עזוז וכאב בטן לאטרקציה המרכזית של פרו: המאצ'ו פיצ'ו. כדי להגיע אל העיר אשר הרים סביב לה לוקחים רכבת שיוצאת ממרכז קוסקו, אשר גם היא עיר אשר הרים סביב לה. אם רכבת יוצאת מקוסקו למאצ'ו פיצ'ו במהירות ממוצעת של ארבעים קילומטר לשעה כמה זמן ייקח לה לעבור מרחק של שמונים קילומטר? ההגיון הפרואני נכנס להילוך שלישי ונחנק לפתע בצד הדרך. כי רכבת, כידוע, לא יכולה לעלות למעלה על ההר, נכון? יש הרבה דרכים לעבור את ההר, מהצד, דרך מחילה, זהו. לא. זה לא מתאים לראש הפרואני. מה שמתאים לו מאד זה דווקא לעלות בזיגזגים על צלע ההר, וכך ניתן לגמוע מרחק של עשרה קילומטר בשעה וארבעים דקות, קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, קדימה... אחורה... בדרך חזרה למטה כבר היינו חכמים יותר, ירדנו תחנה קודם ולקחנו את האוטובוס שעושה את אותה הדרך בעשרים דקות... למאצ'ו פיצ'ו הגענו לבסוף והתחלנו לטפס במדרגות האבן שבנויות למטיילים הותיקים והחזקים, בגילאי הזהב המתקדמים. עם זאת, קלקול הקיבה היה חזק מאיתנו ואחרי כחצי שעה של בהייה בלתי מפוקסת במבני הלבנים הודעתי לדור שאני את הטיול הזה סיימתי ואני חוזר להקיא את נשמתי בשירותים, והוא יכול לעשות מה שבא לו. הוא כמובן בחר להמשיך עוד עשר דקות ואז הצטרף בששון ובשמחה להילולה שכבר הייתה בשלביה המאוחרים בשירותים שבפאתי האתר. החלטנו לא להתגרות יותר בגורל וישבנו לנו לנוח על ספסל בעיירה שהוקמה למרגלות המאצ'ו פיצ'ו. וההתרגעות עברה ללא כל אירועים מיוחדים למעט ילד פרואני שרץ ברחוב עד שלפתע ראה אותי, התקרב אליי, אמר שלום יפה, ואז משך את שערות הידיים שלי בעניין רב, סובב אותן, התעסק איתן, וברח. ניחא, אבל זה קרה פעמיים במשך השעה שישבנו שם. אכן, מאד מעניין, השערות על הידיים שלי...
ובכן, שוב חזרנו לקוסקו, ולאחר שהרגשנו מעט טוב יותר חיפשנו לנו תעסוקה, שמענו על הישראלים שנהרגו באוסטרליה בראפטינג ואמרנו: ¨וואי, נשמע מגניב¨. אז פנינו לרובע היהודי של קוסקו, התחמקנו מכל מוכרי הפלאפל, המלאווח, הג'חנון, הפטוט, הסמים, הכובעים המטופשים, אחי, אחי, ונכנסו אל הבית של פיסטוק. הבית של פיסטוק הוא כמובן מעוז הישראליות של קוסקו ומכיל את הסוכנות המשתלמת ביותר, עם זה אי אפשר להתווכח, וכמו כן הופעות של יצפאן, שידורים חיים של גלגל¨צ, ושלל טיפוסים ישראלים כיד הדמיון הטובה עליכם. על הקיר שלט גדול: ¨טיול שלך - תעשה מה שכולם עושים¨. אז הזמנו את הטיול, פגשנו את עמוס מהטירונות, שאלנו את אחד החבר'ה הישראלים שהרגע שילם 15 שקל כל אינטרנט כמה הוא עולה לשעה (¨וואלה, אין לי מושג, אחי¨), והכנו את עצמנו לחוויה המתקנת של מחר - ראפטינג אה-לה נהר הירדן. באופן מפתיע היה דווקא ממש בסדר, החבר'ה איתנו בצמיג היו ממש נחמדים והטעות היחידה שעשינו הייתה להאמין למדריך המנוסה והמקצועי כשהוא אמר לנו שעכשיו זה שלב שבו מי שרוצה יכול לקפוץ לשחות במים. שמעו נא, לשחות אני יודע מאז כיתה ב'2, אבל כל קשר בין התנועות המוכרות לי לבין הניסיון המטורף לשמור את הראש מעל המים כשאני מתמודד עם זרם ברמת שתיים פלוס וסלעים משוננים שזזים ימינה ושמאלה בנהר כדי למצוא אותי ולתת לי זבנגים בישבן, כל קשר כזה הוא מקרי בהחלט. למזלנו הרב, נשארנו באופן כלשהו בחיים (הכוונה לי, לדור ולעמית, השלושה המטורפים היחידים מתוך ארבעים האנשים שעשו ראפטינג שחשבו שזה איכשהו הגיוני לקפוץ פתאום מהסירה הבטוחה והשלווה לתוך החיה הגועשת שהמתינה לנו בין הסלעים), אם כי חטפנו צינון קל מהמים הקרירים משהו. לאלון וגולדי וכל מי שמגיע, ראפטינג - בהחלט כן, באדי ראפטינג - לא, תיקחו פטיש, ותדפקו אותו בראש מספר פעמים תוך שאתם מצמידים בקבוק 3 ליטר לפה, תקבלו את אותו אפקט.
עד עכשיו התעלמתי מזה, אבל קוסקו היא עיר בילויים ומסיבות פרועות. בכל יום ובכל שעה שאתה עובר מישהו מציע לך משקה חינם והאפי האוור מטורף אם רק תסכים להיכנס לחמש דקות למועדון שלו. אולם, לפני שעוד הספקנו לזוז, כבר הספיקה בעלת המלון להזהיר אותנו מפני פרואניות צעירות שמתלבשות יפה ומנסות לפתות תיירים צעירים כמונו, לקחת אותן לחדר שלהם כדי לשכב עימם, לסמם אותם ואז לגנוב מהם את כל רכושם. לא נבהלנו, ומייד יצאנו לחפש את אותן הבחורות במועדון החביב עלינו, המאמא אפריקה (להבדיל אלפי הבדלות מהמאמא אמריקה, ומהמאמא אמריקה הסניף שממול). כשהגענו היה נדמה לנו שאיתרנו זוג פרואניות שכאלה יושבות מאחורינו, והמלצרית איששה את חשדותינו כשהיא הודיעה לנו לא להתקרב לבחורות ההן, בטענה שהן צי'קאס מאלאס, בחורות רעות. היא לא ידעה עם מי יש לה עסק, מייד עברנו לכורסאות מאחורה והזמנו את הגברות הנכבדות לכוס משקה, תוך פיתוח שיחה ערה. זו מחד היא ברמנית ואילו השנייה מאידך היא די-ג'יית (סיפור הכיסוי העלוב ביותר ששמעתי, היא לא הכירה אפילו את פינק פלויד...), שתיהן בנות עשרים ושתיים (לא הייתי נותן להן יותר משמונה עשרה במקרה הטוב) ואוהבות גלישה, עגבניות וללמוד באוניברסיטה (האוניברסיטה המאד ידועה שבקוסקו, בה לומדות כל הפרחות שמסתובבות חצי ערומות במועדונים). אחרי ששוחחנו מעט, ושתינו מעט, העניינים התחילו להתחמם, כלומר, הבחורות עזבו לחלוטין. מסתבר שגם לזונות פרואניות יש איזשהם סטנדרטים לקליינטים שלהן, ואנחנו כנראה לא עומדים בהם. ובפרפראזה שדור מקבל את כל הזכויות עליה: ¨שרמוטה פרואנית, מכיר אותך היטב, מכיר אותך היטב¨. אגב, אין צורך לדאוג כי היינו כל כך שתויים שלא שמנו לב בכלל שהן הלכו, ככה זה ששותים שני וודקה רדבול בפחות משלושים שקל, חוזרים לפעמים קצת מסובבים. לרקורד - אמא ואבא, שתיתי רק מיץ ענבים. ובכן, המשכנו עוד מספר ימים בעיר, מסתובבים לנו בכל הפאבים הכי שווים, תמיד עם גליל נייר טואלט בכיס האחד ואם אנד אם כחול בכיס השני, אף פגשנו מספר אירופאים ואירופאיות, חביבים וחביבות, בהתאמה.
ולבסוף לקחנו את האוטובוס מקוסקו לנאסקה. בחרנו את האוטובוס של הארבע עשרה שעות פלוס שירותים ולא את זה של השמונה עשרה שעות מינוס שירותים, בדיעבד בחירה נבונה ביותר. ומדוע? שכן מסתבר שהטיול החביב קוסקו-נאסקה הוא הנסיעה הנוראית ביותר ששנינו עברנו אי פעם בחיים. כן, הרבה הרבה יותר גרוע מהרכבת בין ויאסון לאויוני, הזכורה לשמצה מהמייל הקודם. תדמיינו לעצמכם ספינת פיראטים מהלונה פארק. אבל עם סיבובים חדים כמו של רכבת שדים. בכבישים הרריים בגובה שלא היה מבייש שלושה קילומטרים. ועכשיו תדמיינו את זה במשך 14 שעות שבהם אתם כביכול הייתם אמורים לישון בשלווה ובנחת. והכל בתוספת חיננית של ארבעים פרואנים מסריחים לעילא, ואחד סטייק אלפקה טרי שנח לו בכיף בקיבתכם (עד להודעה חדשה). כל המטיילים בדרום אמריקה - ראו הוזהרתם.
נאסקה, לעומת זאת, היא עיר מהמופלאות. צדק פון דניקן שהילל אותה ואת קוויה הידועים בצורותיהם המוזרות. ותקצר היריעה להכיל את הקורות אותנו שם בנאסקה, טיסות מטורפות בגובה פני היבשה, בתי קברות שדודים ופזורים לאורך ולרוחב המדבר, ינשופים פרואנים אידיוטים שהחליטו שהם שפני סלע (כלומר, בונים מחילות ורובצים במהלך הצהריים על תלוליות בחיפוש אחר שועלים להסתתר מהם), סדנת קרמיקה מזויפת, מכרה זהב עירוני וכורה בדימוס ששר שירים של הביטלס תוך ערבוב סדר השורות והמנגינות. אכן, ייסטרדיי, איים נוט האלף דה מאן איי יוסד טו בי...
ולבסוף, כשנמאס, נסענו הלאה והפעם לפיסקו. בירת הפיסקו סאור (משקה ידוע בעולם כולו, לבקש בלי ביצה, כי ביצה זה איכס וזה גם סלמונלה). בפיסקו, הקרויה גם גלפגוס לעניים, אין כלום חוץ מחיות שאפשר לראות בשמורה הקרובה. אז זה מה שעשינו. ראינו אריות ים, שקנאים, כלבי ים, דולפינים (פחות או יותר, מישהו אחר אמר שהוא ראה), שלל ציפורים, פינגווינים, וזאבי ים. עכשיו, כמו שחשדתי ובדקתי כעת בגוגל, זאב הים הוא גם ספר של ג'ק לונדון, וגם משחק מחשב ידוע, אבל בייחוד הוא דג. דג, ולא אריה ים צעיר כפי שטען המדריך המטורף שלנו, שמישהו יתקן אותי אם אני טועה. לא בנוגע למדריך חלילה, כי הוא באמת היה מטורף. הוא התחיל את היום שלו בלקחת סרדין מהימאי הקרוב, וללקק לו את הגב (של הסרדין, לא של הימאי, אם כי לא ברור מה יותר שפוי), ואז לתת לו ביס ולזרוק את כל השאר לים. אחר כך הוא קשקש באנגלית בלתי-מובנת לחלוטין וזרק לחלל האוויר שלל סטטיסטיקות שהורכבו מהרבה מאד מספרים עוקבים ברצף. למשל, ידעתם שלאריה הים יש לא שניים-שלושה ילדים, כי אם ארבעה, חמישה, ששה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה ילדים? לא ידעתם את זה? כי הוא ידע. ומה שהוא עוד ידע זה לעשות קולות של אריות ים. כלומר, אריות ים לא עושים את הקולות האלה. רק הוא עושה אותם בזמן שהם (האריות) מעיפים עליו מבטים מלאי תמהון והשתוממות, מדוע האדם הזה מוחה כפיים ומשמיע קולות גיהוק קולניים שכאלו? בני האדם וטקסי החיזור המוזרים שלהם, כפי הנראה. אני מקווה שאני אצליח להעלות את התמונה של היצור הביזארי הזה גם לאתר בקרוב.
זהו, במאכל השבוע זוכה כמובן הסביצ'ה הפרואני שזה אוסף של פירות ים ודגים חיים שכל מה שעושים להם זה להטביע אותם במלא לימון. בטיול הזה הסתבר לפתע שיש לי אלרגיה מאד מוזרה לפירות הדר (תמיד חשבתי שלכולם יש את זה, דור הבהיר לי שחד משמעית לא). אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני אוכל פירות הדר, אני מזיע. אני יצאתי ממנה אחת של סביצ'ה כמו אחרי 3000 מטר ריצת מכשולים, ודור כולו: ¨כמה מרענן, כמה מרענן, אני כה אוהב סביצ'ה ולעד אוכל עוד ועוד סביצ'ה¨. אז שיהיה לו לבריאות, אבל מי שכמוני מסתכל על פומלה בתור אתגר, מוזמן להימנע מהעסק.
וזהו, ביי,
אסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
