| 3/2006
חברים...משפחה.....סדר עדיפויות
סדר עדיפויות
מה זה בעצם?זה מה שבנאדם קובע לעצמו, יש נורמה מסוימת אצל כולם של מה ראשון ומה שני ומה יהיה אחרי זה,ויש אנשים שאצלם זה שונה כמובן אבל הסטייה מאוד קטנה, לא ממש משמעותית, ויש אחדים,בודדים,שאצלם זה שונה לגמרי,אצלם זה הפוך,אצלם הכל מבולגן אבל בעצם מסודר.
הנורמה אצל אנשים,אצל כולם,היא שהמשפחה היא במקום הראשון,הרי מה יותר חשוב מזה?ההורים שלך שהביאו אותך לעולם טיפלו בך כל הזמן שהיית קטן,תמכו בך כל פעם שניסית ללכת ונפלת,היו שם בשבילך כשהיה לך קשה לרכוב על אופניים, עזרו לך כל פעם שלא הצלחת משהו בלימודים.
סבא וסבתא שלך,שהיו שם בשבילך כל פעם שההורים כעסו עליך והענישו אותך,אלה ששם בשביל לדעת לפעמים מה באמת יותר טוב בשבילך,אלה שתמיד היו ויהיו שם בשבילך עם תצתרך עזרה ויהיו להם את האמצעים לעזור לך.
אחים שלך,הרי אין מישו בעולם שיותר חשוב מהאחים שלך,אותו דם זורם אצלך ואצל אחים שלך,הוא היחדי במשפחה שאתה יכול לדבר איתו ןלספר לו דברים שאתה לא יכול לספר לאף אחד אחר במשפחה שלך,הנשיקה הראשונה, החברה הרצינית הראשונה,במידה והוא קטן יותר אז לעזור לו בכל דבר שהוא צריך כדי שידע שאח שלו הגדול הוא הכי טוב בעולם ושהוא יכול לסמוך עליך בכל מצב,ושלא משנה מה יקרה הוא תמידי שאר שם לגבות אותו.
החברים,החברים הם במקום השני, כשאתה קטן אז אתה לא באמת יודע מה המשמעות של זה,הם שם רק בשביל שיהיה לך עם מי להעביר את הזמן,כשאתה גודל אתה מבין עד כמה הם באמת חשובים,אני לא מדבר על אלה שאתה אומר להם שלום ובזה זה נגמר,אני מדבר על החברים האמיתיים שלך,אלה שלא משנה מה תמיד יהיו בשבילך ולא משנה עד כמה המצב חמור,אלה שלא ילכו אחריך כמו שפוטים שלך אלה יגידו לך שאתה לא עושה משהו טוב כשאתה טועה,אלה שיעזרו לך לא משנה עד כמה אתה עמוק בבוץ אז הם תמיד ישארו שם בשבילך.
למה אני כותב את הפוסט הזה?זה לא כל כך מסובך להבין....
חשבתי על זה הרבה,ואצלי,בעדיפות הראשונה,כשאני חושב על זה,היו ותמיד יהיו החברים,כל אחד מכם יכול להגיד שאני טועה,שנידפקתי בשכל,שלא משנה מה המשפחה תמיד תעזור לי ותבין אותי,ואני יכול להבין כל אחד מכם,כי אני רואה מה הולך אצלכם בבית,אפילו עם אני לא מכיר אותכם אני רואה שכשאני הולך ליום הורים למשל ההורים,למרות הציונים שלכם לא משנה מה הם יהיו,תומכים בכם,אני לא אומר שהם לא כועסים או עצבניים,כל אחד עם ההורים שלו,אבל כולם תומכים. טוב אז אצלי זה לא ככה,כשרק עליתי לחטיבה הייתה לי ילדה בכיתה שאמרה בשלב מסויים שהיא שונאת את אבא שלה,ואני חשבתי לעצמי"איך אפשר?!הרי זה אבא שלך!" והיא פשוט אמרה שהיא שונאת אותו,זה מה שחשבתי פעם, כל פעם שהייתי מביא תעודה הביתה ההורים שלי הסתכלו על התעודה ורק נהיו אדומים,כמובן שהיו פה ושם ציונים נמוכים של 60 וכאלה,אבל היו גם ציונים גבוהים, רוב התעודה הייתה מעל 80, אבל זה לא סיפק את ההורים שלי, הם אף פעם לא אמרו לי כל הכבוד על הציונים הטובים,הם רק כעסו,הענישו,צעקו,נזפו,ישבו איתי לשיחות ארוכות שהפכו אותי לבן אדם הכי קטן בעולם,אפשר להגיד שהם בערך השפילו אותי, לאט לאט כשהשנים עברו ראיתי שהם פשוט לא מבינים אותי,שכל מה שמעניין אותם זה הציונים שלי, כשהייתי זוכה בתחרות בשחייה במקום ראשון ומביא מדליה הביתה הם לא אמרו לי כלום,כשנרשמתי לשחק כדורסל בקבוצה מעפנה סתם בשביל הכיף והיה לנו משחק שממש רציתי שהם יבואו לראות אז הם לא באו,אני ניצחתי במשחק הראשון שלי והם לא אמרו לי כלום,כל מה שכל הזמן עניין אותם זה הציונים שלי,בתחילת השנה בזאת אמרתי להורים שלי שיש משלחת לפולין שאני רוצה לצאת אליה,ויש גם קורס בחופש הגדול של משצים,הקורס השני,שהוא חשוב לי כמעט יותר מכל דבר אחר,כי אני השקעתי את כל כולי במשצים,ואני ימשיך להשקיע לא משנה מה יקרה, מה ההורים שלי אמרו לי?עם תביא לנו ציונים טובים אנחנו נביא לך לצאת לקורס,וזה אפילו לא היה נושא לויכוח,הם פשוט החליטו ככה וזהו,הממוצע שלי נכון לעכשיו הוא 70 זה אכן לא ציונים טובים,והגיע הזמן שהבצפר הביא לנו את האישורים שההורים צריכים לחתום עליהם,חשבתי לעצמי,זאת משלחת לפולין לא טיול,אני נוסע לשם בשביל לראות את כל הזוועות שעברו היהודים לא כדי להעביר צחוקים עם החברה, אז מה לעזעזל הציונים קשורים לזה?!אבל היה מאוחר מדי,אמא שלי אמרה לי שהיא לא מתכוונת לחתום על הטופס כי הציונים שלי לא מספקים אותה,פשוט ככה.
חברים,בהתחלה זה היה סתם באמת רק בשביל להעביר את הזמן,שיהיה עם מי לשחק,כשרק עליתי לחטיבה,אני לא זוכר למה אבל היה מקרה שהייתי צריך להגן על ילד מהכיתה כי באו להציק לו,וראיתי שסתם איזה שמוק אחד בא להציק לו,מישו שקטן עלי,כי עם זה היה מישו שמזיין לי את הצורה אין מצב שהייתי קם ועושה משהו,אני הייתי ממש נחנח בתקופה הזאת,אז קמתי הגנתי עליו,ופתאום קצף עלי איזה אחד מאחרוה שידעתי שהוא יפוצץ לי את הצורה אז לא עשיתי כלום,פשוט עמדתי כמו שמוק וכשהוא גרר אותי מהצוואר לכיתה שלו כדי לקרוא לכל החברים שלו אני פשוט הלכתי,אבל באותו רגע קרה משו שלא הבנתי באותו זמן,באותו רגע בא ויטלי ואמר לו לעזוב אותי,ואני חשבתי לעצמי למה לעזעזל הוא מסתבך איתו?! הרי אין לו שום סיכסוך איתו או משו כזה, אז אותו אחד,אחרי הרבה זיוני שכל, התחיל ללכת מכות עם ויטלי ואותי הוא עזב,וכל הזמן הזה אני עמדתי והסתכלתי,למה לעזעזל?! השנים עברו,אני עברתי דירה עברתי בצפר,התרגלתי לנורמה חדשה של חיים,התחלתי באמת להבין בשביל מה יש חברים,הלכתי ללמוד איזה אומנות לחימה מטומטמת שדוגרי לא עזרה לי בכלום,חוץ מזה שהיא הכניסה בי ביטחון עצמי,זה הכל, זה כל מה שהיא עשתה,לא פחדתי יותר לעמוד ולעזור לחברים שלי עם הם צריכים,רק אז באמת הבנתי למה ויטלי,לפני שנה,התחיל ללכת מכות עם אותו חמור שרצה לפוצץ אותי.
כשאמא שלי אמרה לי שהיא לא חותמת על הטופס אני הרגשתי כאילו אני נופל לבור,לתהום עמוקה,כאילו הכל שחור סביבי ואני פשוט מסתגר סביבי,מתוך אינסטינקט עליתי לחדר סגרתי את הטריס את הדלת את הכל ופשוט ישבתי בחושך מוחלט,כי פשוט כבר לא היה לי כוח להתוכח איתה,נגמרו לי כל הכוחות להילחם איתם,כשסיפרתי לחברים וידידות שלי הם פשוט לא האמינו לזה,כמובן שכולם אמרו שאני באמת צריך ללמוד ברצינות,אבל כולם גם אמרו שהציונים והמשלחת בכלל לא קשורים אחד לשני,כשקורין שמעה שאני לא יוצא היא התקשרה להורים שלי!היא דיברה עם אמא שלי!!!!זה לא משנה שבכל זאת אני לא יוצא למשלחת,היא התקשרה,זה מה שחשוב.
כל מה שאני מנסה להגיד הוא שאצלי,החברים,הם המשפחה שלי,במבט לאחור,הם אלה שעזרו לי לעלות על האופניים כל פעם שנפלתי ולמרות שאחרי הכל אני עדיין לא יודע לרכוב על אופניים הם עדיין מרימים אותי בכל פעם שאני נופל,הם אלה שאני יכול להתקשר אליהם ב-10 בלילה יום לפני מבחן משווה כשהם עדיין לא התכוננו ושהם יסבירו לי את כל החומר,ממש את כל החומר,זה רמי,הם אלה שאני יודע שלא משנה מי יעשה לי מה וכמה הם תמיד יהיו שם בשבילי,הם תמיד יהיו אלה שיתמכו בי ויעזרו לי לקום אפילו עם זה באמת קשה.
עם אני יצתרך,אני יספוג כדור בשביל חבר בלי לחשוב פעמיים אפילו,לא משנה מה יקרה לו אני ישקיע את כול כולי לעזור לו, אבל עם מישו יכוון אקדח לעבר המשפחה שלי אני יחשוב פעמיים או שלוש לפני שאני יקפוץ לספוג אותו, אני אספוג אותו,אבל ההבדל היחידי הוא שאני יחשוב לפני זה,זה הכל.
הבאתי שלוש או ארבע דוגמאות הכי קטנות שיכולות להיות,יש עוד מליונים על גבי מליונים שלהם,עם לא ציינתי מישו בפוסט הזה וחושב שכן הייתי צריך לציין אותו שלא יכעס עלי,אני סך הכל בנאדם אני לא יכול לזכור את כל מה שקורה לי במהלך כל השנים שאני חי.
תעשו לי טובה עם מישו באמת קרא את זה ואתם רוצים בכלל להגיב,אל תגיבו בצורה מפגרת,אל תכתבו "וואי איזה חפרן!", "מגיע לי ח'ח על זה שקראתי את הכל!" ודברים כאלה,תחסכו מעצמכם את הטיפשות וזהו.
הייתי פה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
