הלוואי שהייתי יכולה לקחת את כל הבדידות והחרדה, לקמט אותן ולזרוק אותן החוצה מהחלון. אם הן לא ימותו לפחות יפצעו מעט. 

איפה שהוא בדרך איבדתי משהו, את חוסר הקבלה של הכשלון, את היכולת שלי להתעלות על עצמי, את היכולת לעמוד בפני אתגר.
לפעמים אני תוהה איך אני כל כך בקלות יכולה לנתק קשר מאנשים שאני כל כך אוהבת אבל לא מצליחה להשתחרר מאנשים שתכלס לא באמת חשובים לי כל כך. כאילו קשה יותר להתרחק מהם, כאילו יש לי משהו להפסיד. וכל היום אני מסתובבת בתחושה שמשהו לא בסדר, ואני רוצה לצעוק ואני רוצה להרביץ למישהו, ואני רוצה לעשות כל מיני דברים מפגרים כדי להשתחרר לכמה דקות מהתחושה הזאת. הגיע לי לנוח היום, הגיע לי להרגע, הגיע לי לישון אפילו יותר מאוחר משהשותף שלי יוצא מהבית (וזה לא דבר פשוט). ומגיע לי לעשות רק את הדברים שאני רוצה לעשות ורק את הדברים שאני חייבת לעשות - לעומת זאת מגיע לי לומר "לא" לדבר שאיני חייבת ואיני רוצה אבל משום מה הפכתי לרגשנית שאכפת לה מהרגשות של אנשים אחרים, אנשים שלא כל כך חשובים לי אפילו. התרככתי איפשהו, אולי זה הפחד להשאר לבד. ואני לא מפסיקה להכשל, עוד כשלון ועוד כשלון בין אם זה בלימודים ובין אם זה בחיי האהבה שלי ובין אם זה ביחסים שביני לבין חברים. אני פשוט מחכה שמישהו יבוא ויגיד לי - אלינה, עזבי, את לא במקום הנכון, תלכי מפה.