בכל לילה כשאני איתה, אני מסתכלת עלייה. ישנה. כלכך יפה, כלכך שלווה, רגועה כזו. מלאך קטן שלי. אני כלכך רוצה לגעת בה אבל אני מפחדת להעיר אותה, היא ישנה הכי עמוק שאפשר. כלום לא באמת מעיר אותה, אבל אני עדיין מפחדת. אבל בכל זאת, אי אפשר להתאפק ואני מעבירה את ידי על הגוף שלה, על הפנים. מלטפת הכי חלש שאפשר, שרק לא תתעורר, מלטפת רגוע כזה, סתם להרגיש אותה. כל מגע שלי איתה אני מחייכת, כל רגע שאני מעבירה איתה גורם לי את האושר הכי גדול, כל רגע כזה מזרים לי אנרגיות לחיים בכמויות שמספיקות לחודשים.
בסוף אני מחבקת אותה. נושמת אותה אליי, נושמת כל רגע ומודה על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
