בארץ הדברים האחרונים

פעם אמרו לי, ולא זוכרת מי בדיוק שישנם אנשים שכל כך שונאים את עצמם - ברמה כזו, שלעולם לא יוכלו לאהוב אדם אחר.

ויש לכך סיבה השנאה למהות שלהם מתפקדת כמעט כמו נרקיסיזם בפול טיים ג'וב. איזה מגעיל זה, כל הרביצה הזו בעצמי, הא?

הציבור חושב שהתעסקות עצמית נובעת מאהבה - כנראה שאף פעם לא שרצו במוחו של חולה דיכאון.

נרקיסיזם רק בנגטיב הקיצוני שלו.

שום דבר אחר לא גרם לי להיות מחוברת לעצמי, כמו השנאה העצמית. בגילאים צעירים יותר זה גרם בלבול, כל כך הרבה טעויות,

כל כך הרבה חוסר וודאות. אבל השנים עוברות ובזמן שהן עוברות אתה חי עם עצמך. לומד להתרגל, לגועל הזה. לומד איך לחיות איתו,

ובהמשך לומד להכיר את המתודולוגיה של השנאה, הכרוניקה של התיעוב. כבן נוער מסוגר בעצמו, תיעבת רק את עצמך.

מכאן ישנן 2 פניות: התאבדות, בשלב מסוים, או התנוונות רגשית כמעט אבסולוטית, שתגרום לך להתבגר ולתפקד כבן אדם "נורמטיבי" לכאורה, בעל השכלה מרשימה ועבודה מכובדת (הטרמינציה של נורמטיבי כמובן נשללת, ברגע שצופה מהצד קורא את המחשבות המטורללות שרצות לך בראש).

התנוונות רגשית היא כמעט הכרחית במקרים כאלו, וזה גם מה שקרה לי. ישנו הסבר דיי פשוט ואף הגיוני - כשרמות של רגש מסוים "עולות על גדותיהן" (משמע, זה כבר too much להתמודד עם זה במהלך היום) מנגנון ההדחקה שלנו נכנס לפעולה. פשוט מאוד, כל מה שאנחנו לא יכולים באמת ובתמים להתמודד איתו במודע, הופך להדחקה אוטומטית, אף בלי שנשים לב לכך.

במצבים קיצוניים של הדחקה, נוצר ניוון רגשי. במצב כזה הבעת רגש אקסטרוורטית מכל סוג (אהבה, כעס) יכולה לשבור את האדם לחלקיקים. שוב, מנגנון ה"חוסר המוחלט להתמודד עם דברים" נכנס לפעולה.

מטפלים תמיד מעדיפים להכניס לטיפול אנשים אשר מבטאים רגש כלפי חוץ. גם בדכאון, מקרים של נערה שחותכת את עצמה, בוכה פעמים תכופות ונפגעת מסביבתה בקלות הינם יותר קלים לטיפול לדוגמא מאנשים שמדחיקים דכאון קליני, או הפרעת אישיות אנטיסוציאליות ש"הושתקה" במשך לא מעט שנים, מכיוון שלא היה עניין בלטפל בהפרעה. אנשים אלו לרוב יראו לנו מרחוק כבני אדם נורמליים בהחלט, אפילו נורמליים מדי, בבחירת מקומות תעסוקה בתפקידים תובעניים, תחרותיים ולא קלים בעליל, או בהעמסת יתר ע"י לימודים אקדמאים ונטייה ל"אובר אצ'יוומנט" מאשר סיווג כ"הלוזר הדכאוני הגנרי שלא עושה כלום עם חייו".

מצב זה, הינו יותר קשה מבחינה פסיכופתולוגית. במקום אפיזודות דכאוניות פסיביות, ייתכנו דפוסי הפרעת אישיות אנטיסוציאליים, ולא סכיזואידיים - ההבדל העיקרי הינו שאנשים אלו דווקא יתערו חברתית מרצונם ויתפקדו בצורה נורמטיבית ואף מעבר לכך במסגרות חברתיות, במערכות יחסים ועם קולגות במקומות עבודה. במבט מהצד, אנשים אלו מתפקדים כ"אחד האדם" מול אנשים אחרים. אך המניעים שמובילים להתערות חברתית שונים לחלוטין.

רוב האנשים נכנסים למערכות יחסים מצורך בסיסי של קבלת תמיכה, אהבה. אך הצורך הראשוני והבסיסי ביותר הינו קבלת פידבק של רגשות הדדיים מהבן הזוג. אדם עם הפרעה אמנם, ינהל מערכת יחסים עם דפוסים מאוד קיצוניים. המניעים שיביאו את הנ"ל לרצות מערכת יחסים אינם רצון לתמיכה הדדית או מתן אמון, אלא צורך חולני בשליטה.

בדרך כלל, מערכת היחסים תתחיל ב"האדרה" של בן הזוג, ורגשות נחיתות מאידך. במוחו של אדם זה, בן הזוג יצטייר כ"אלפה" במערכת היחסית בעודו הוא ה"אומגה", התחתית. תיתכן תלותיות בבן הזוג, מחשבות קנאיות ורצון עז לשייך אותו.

מצב זה לא נמשך הרבה. ההאדרה עליה דיברתי מגיעה ממקום שצוין קודם לכן - התיעוב העצמי. ההגיון אומר, בן זוגי בחר להיות איתי למרות שאני נחות ממנו, ולא שווה כלום כאדם. מחשבות הקנאה באות ממקום שאינני רוצה שיגלה שאני כה מבחיל ויעזוב אותי כשימצא מישהו עליון ממני.

שלב ההאדרה מפסיק לאחר זמן לא רב. במקומו מגיע הקיצון האחר - דחייה. מנסיון שלי עם עצמי, אף פעם לא הבנתי איך זה קורה בצורה כה קיצונית, ולמה. בדרך כלל לוקחים בין חודשיים לחמישה חודשים עד שהדחיה מגיעה לשיאה.

דחיית בן הזוג היא הקיצון השני - בבוקר אחד בהיר, האדם המדובר קם בבוקר ומתחיל להרגיש מעט סלידה מבן זוגו. ההאדרה והגלוריפיקציה שחש אליו לפני שבוע או מס' ימים הולכת ודועכת. במקומה מגיעים סמני שאלה רבים. "האם הוא באמת יותר טוב ממני? האם אני כה נחות? אולי הוא בעצם הנחות כאן, בגלל שהוא בחר להיות איתי?"

זו הסיבה ההגיונית שמצאתי, עד כה, לתחושה הזו שמשתלטת כמעט משום מקום. היא, כמו ההאדרה הקיצונית של הצד השני - מגיעה גם ממקום של תיעוב עצמי עמוק וקשה במיוחד. ברגע שהאדם הנ"ל מבין שבן זוגו, מכל הבריות המוצעות בשוק בחר להיות דווקא איתו (איתו=אדם נורא, חסר כישורים, נחות שאינו שווה כלום) לפתע עולות מחשבות ספק בדבר טיב בן הזוג. "אם הוא כזה טוב ומוצלח כמו שחשבתי, אז הוא לא היה איתי - הוא היה מוצא בן זוג חכמה יותר, מוצלחת יותר, רזה יותר וגבוהה יותר. הוא לא הצליח לעשות זאת. משמע - הוא נחות בעצמו!".

שלב הדחיה ממשיך עד למקסימום - חודשיים שלושה, עד שהיא כל כך עזה שיש ניתוק מגע פיזי מוחלט, לאחריו גם מגיע נתק תקשורתי בין בני הזוג, שמוביל לפרידה (מגיע מצד האדם המרגיש דחייה, בעוד שבן הזוג אינו מבין מה גרם לשינוי הפתאומי, ובדרך כלל נותר בתחושות מאוד קשות לאור השינוי הקיצוני ביחס).

כאן נכנסת הפרעת האישיות: אדם בריא היה מזדהה יחסית עם רגשות בן הזוג לאור תחושותיו הקשות.

הפרעת האישיות אמנם, גורמת לנתק כמעט מוחלט בהזדהות עם אחרים והעדר כל תחושת חרטה.

כך שלא אכפת לך, ואף יותר מזה - בעוד עוברות בסינאפסות מחשבות על המשך התעללות בבן הזוג, התעללות פיזית, כספית ורגשית כאחד. המחשבות האלו רצות בראש על אוטומט לרוב בסיטואציות בהן אתה רואה את בן הזוג שלך במצבי חולשה והתפרקות, לקראת סוף הקשר. במקום לחוש אהדה וצורך לטפל בו, ארגיש גועל.

ואז אתה מבין שלא באמת אכפת לך. המחשבות האלו עוברות בראש ברמת אכפתיות של "מחר צריך לקנות לחם".על מחשבות אלו אין שליטה כי הן לא באות מרציונל. הן באות ממקום כל כך מעוות שאין בי כוחות נפשיים אפילו להביט בו במודע.

ואז אתה מסתכל על עצמך מהצד, וחוטף חלחלה.