היום הוא יום הזיכון לחללי צה"ל. יום קשה ללא ספק. אתמול בערב הלכנו אני אלה ומעיין לטקס המרכזי בישוב שלנו והיה מרגש. האמת שהטקס פחות ריגש אותי. מה לעשות שכשיש מיליון אנשים ובקושי רואים את הבמה, מלא פרחות שחושבות שהן יודעות למה הן שם אבל האמת שממש לא ורק מבזות יותר את עצם קיומן ועוד כל מיני דברים ברקע שגרמו להתרגשות להתמסמס. בכל מקרה, הדבר שריגש אותי יותר הוא המאנטרה הזאת שחוזתת על עצמה שנה אחרי שנה. כל פעם הולכים לאותו מקום רואים את אותם אנשים, רק שכל פעם אנחנו מותאמים לזמן. כשהיינו ילדים היינו מגיעים לשם עם ההורים, התבגרנו והתחלנו ללכת לבד עם החברים, היינו תמיד מסתכלים על החיילים כאל מן גיבורים לאומיים, לא הבדלנו בכלל והאמת שגם לא היה לנו ממש אכפת מי לוחם או סתם ג'ובניק. ראינו אותם על מדים וזה הספיק לנו. עבר עוד קצת זמן, גם אנחנו התגייסנו ופתאום אנחנו הפכנו להיות אלה שמגיעים לטקסים על מדים. אני זוכרת שנה שעברה בבית ספר הגעתי עם המדים והנשק. מצד אחד זה היה כבוד מצד שני הרגשתי כאילו אני איזו מתלהבת כזו שרוצה להראות "הנה אני חיילת!! מפקדת!!" חח פצתאום זה נראה לי כ"כ משונה, מחשבה קצת ילדותית אפילו. בכל מקרה עברה עוד שנה והנה כבר השתחררנו, הבנים של השכבה עדיין בצבא, את רואה אותם על מדים, כולם כבר עם סמ"ר או קצינים וזה מדהים לראות. ילדים שנה מתחתייך כבר עם מדים ואפילו שנתיים מתחת. חח מצחיק לחשוב איך הזמן עובר מהר, לפני שניה אני שרתי בקטס של בית הספר עצמו, עומדת על הבמה ומסתכלת על כל הבוגרים במן יראת כבוד כזו, ומי היה מאמין שפתאום אני שם, וכבר עברנו 3 שנים מאז התיכון!! הדבר היפה ביותר לדעתי זה האנשים שמלווים אותך. אנשים שאת קולטת שאיתם את הולכת שנה אחרי שנה לטקסים, אם זו אלה ומעיין אנשים שאתה יודע שאלה באמת אנשים שילוו אותך תמיד. בקיצור, תמיד היום הזה גורם לי למן הסתכלות חיצונית על הדברים, מן חשבון נפש קטן כזה, במיוחד לאור העבודה שרק לפני חודש השתחררתי אז כל עניין הצבא עדיין טרי לי.

וזהו, חוץ מזה מה חדש.

כמובן השחרור הגדול. השתחררתי ב 15.3.10 היה מרגש אבל האמת הייתי בטוחה שאני אתרגש הרבה יותר. בכלל לא האמנתי שאני אשתחרר, הייתי בטוחה שאחתום קבע או משהו כזה, אבל הגורל עושה את שלו, וזה כנראה הכיוון לי בחיים.

שבוע אח"כ עשיתי מן פריסה כזו בבית שלי, הזמנתי את כל הפלוגה, הכנתי אוכל עם תמא וצילי שגם הן נפרדו מהפלוגה ועברו תפקיד, הכנתי סרט ממש מרגש שהבנתי שהם ממש אהבו שזה גם כיף כי עבדתי עלייווו שנים בערך!! בינתיים האזרחות ממש כיפית! מצחיק אני בסה"כ חודש לא בצבא ופתאום זה מרגיש לי כ"כ רחוק שזה לא יאמן.. מצחיק אותי לחשוב שהייתי אשכרה ביטץ' כזו, שפיקדתי על אנשים שהם כולה קטנים ממני בשנה שנתיים או אפילו בגילי, איך זה להחזיק מחלקה של 60 חיילים בנים זה לא ייאמן! בכל מקרה, תקופה מדהימה. למדתי המון ואני כ"כ שמחה שהייתי בתפקיד הזה, פשוט מדהים.

אני מאמינה שגם חלק מההתאקלמות הקלה שהייתה לי קשור לזה שלא נתתי לעצמי יורת מדי זמן לנוח. עוד בחפש"ש התחלתי לחפש עבודה ועבדתי במשך חודש במסעדה בתור מלצרית.  היה נחמד ועשיתי אחלה כסף אבל הבעלים היו זוועה ככה שגם פוטרתי מחוסר התאמה כללית שלי לעצבים שלהם אבל בסדר, גם ככה זה היה בתכנון לעזוב אותם, בגלל שביל ישראל, אבל נגיע לזה עוד בהמשך.

חוץ מזה, יש לי חבר :)

קורים לו ברק הוא בן 27 (גדול אני יודעת..) חח בטח אני אסתכל על זה עוד כמה שנים ואצחק, אבל כרגע ההפרש הוא 7 שנים!!

הכרנו בסלסה, הוא מן התחיל איתי בהתחלה והוא לא היה נראה לי כ"כ.. מן בחור בטלן כזה שלא למד ורוצה רק לטייל בעולם, בקיצור קלטתם את הטיפוס. אז פעם אחת הוא התקשר, הייתי דיי קרירה אליו ואז הוא הפסיק. אח"כ ראיתי אותו שוב בסלסה, דיברנו שוב, הוא היה חמוד לפתע, אמר שהוא רוצה שניפגש, אז הסכמתי. קבענו ליום חמישי שנדבר. ובאמת הוא התקשר. יצאנו לסרט והוא היה כ"כ חמוווד, ומאז אנחנו יוצאים כבר חודשיים ויום :) חחח הוא ממש נחמד ובוגר שזה כיף, אבל אין מה לעושת מרגשים בפער הגילאים, הוא שונא שאני מדברת על צבא, זה כאילו מחזיר אותו לתקופה שהוא היה מעדיף לשכוח, לא נעים לו לצאת עם חברים שלי כי הוא מרגשי מוזר עם זה, יש לו כבר חברים נשואים, בקיצור, זה קצת מוזר האמת ולאחרונה היו לי הרבה לבטים בעניין. זתומרת מה כבאר יכול לצאת מהקשר הזה. למה בכלל להיכנס אליו ביחודעין שזה צפוי להסתיים, אז זתם עוד כאב לב..?? אבל כשאני חושבת על זה כל קשר שאני אכנס אליו עכשיו צפוי להסתיים מתישהו, לא הולכת להכיר את בעלי לבינתיים, לעת עתה.. בקיצור, פעם אחת הוא ישב איתי ועם הבנות בפאב רק אחרי שכמעט התחננתי ממנו שיבוא, הוא ממש לא רצה, אמר שלא נעים לו כזה.. בכל מקרה סיפרתי להורים שלי עליו, רק אמרתי שהוא בן 26 אז זה נשמע פחות מלחיץ חח..אני יודעת שהוא סיפר לאחותו הגדולה ולכמה חברים שלו עלי, להורים נראה לי שעדיין לא. ההורים שלי דווקא ממש סבבה עם זה אני כבר אומרת להם שאני הולכת לישון אצלו והם באמצת לא חופרים יותר מדי שזה נחמד. אני מתה שהם יפגשו אותו. קצת נחת שידעו שלבת הקטנה שלהם יש קשר רציני..חחח אבל כל דבר בעיתו.

בכל מקרה, היום בערב(ערב יום העצמאות) ברק עושה על האש עם הבחרים והוא הזמין אותי ככה שזה חתיכת צעד בשבילנו, אני דיי מתרשגת חייבת לומר. אם הם היו בגיל שלי אז בקטנה, אני אוכלת אותם בלי מלח אבל ברגע שהם בשלב כ"כ אחר בחיים שלהם, חלקם פאקינגגג נשואים ואני מן כזו שרק הרגע השתחררה, מרגישה הכי ילדה בעולם.. לא יודעת, מקווה שיהיה בסדר. אני אהיה הכי אני. אתלבש יפה ונקווה לטוב..

בקשר לאפי, מתוק שלי. הבחור לא מוותר. בחיים שלי לא חשבתי שאני אהיה בסיטואציה כזו..

עד לפני כמה ימים הוא עדיין היה מתקשר נון סטופ ואפילו כתב לי שוב על הגשר "___ אני אהב אותך" לא ייאמן ואפילו קצת עצוב. כאילו  לחשוב שאני כבר עברתי הלאה, הכרתי מישהו חדש והוא עדיין מנסה להחזיר אותי אליו. אני אוהבת אות ותמיד אוהב, יש נו סיפור לא קל והבחור הזה עשה בשבילי דברים שלא ניתנים לתפיסה אפילו או שכמו חברות שלי אומרות "אולי כישפת אותו אחרת אין לזה הסבר". בכל מקרה קורה לפעמים שכשאני שומעת שירים שמזכירים לי אותו אני יכולה להזיל דמעה אבל אני לא נותנת לעצמי להיסחף לזה כי אני יודעת ששום דבר טוב לא יחכול לצאת מזה. אני באמת מקווה בשבילו שיבין למה אני מתנהגת אולי בצורה קצת מגעילה, אבל שיבין שזה לטובתו. באמת מאחלת לו מכל הלב שיכיר מישהי שתהיה ראויה לאהבה העצונה שהוא מסוגל להעניק, כי זה באמת מדהים. קצת קשה לי לחשוב עליו עם מישהי אחרת אבל כנראה שאין מה לעשות, פשוט בחור מדהים לא משנה מה יגידו.. אני אוהבת אותו. אני יודעת שאין לזה שום השפעה על הקשר שלי עם ברק כי אפי זה מן אהבה לבן אדם, פחות אהבה רומנטית ככה שזה לא מפריע לי..

בקיצור, חפרתי מספיק להיום.

יום ראשון הקרוב אני מתחילה את שביל ישראל עם שקד וחברה שלי מהצבא. מקווה שיהיה לנו מדהיםם!!

נשתמע,

צ'או.