הצגנו. שוב פעם עמדתי שם והייתי מישהי אחרת בתוך הקסם הזה.
וזה היה, וזה נגמר.
חזרתי לחיים שלי, אלוהים, פספסתי כלכך הרבה...התנתקתי מכולם, שכחתי מה זה בית ספר.
חיפשתי את הזמן שנפל בין הכיסאות בשביל לעצור לנשום.
אבל זה היה שווה את זה. המחיאות כפיים והאורות שסינוורו לי את העיניים. זכרון ותחושה שלא ישכחו בחיים.
וכשישבנו אצלי בבית והוא קירב אליי את המנורה ושאל, "איך את לא מסתנוורת?" התפעלתי מעצמי כשעניתי "אני כבר רגילה".
אני. התרגלתי. אולי אני יכולה להיקרא שחקנית..?
ועכשיו, לפחות עד שאני אשתחרר זה נגמר. ומי יודע, אולי זאת הייתה בכלל ההצגה האחרונה שלי...
אבל הגיע הזמן לחזור להכל לאט לאט. ובכל זאת התחלתי ברגל שמאל...כבר היום הברזתי.
לא נורא, מחר אני אבוא.
אני אקח את עצמי בידיים ואשלים הכל. אבל זה יהיה קשה.
היה לי סופ"ש מדהים. כיפי. מכורבל. שנות ה70 כל אחר הצהריים =]
וכשזה טוב, אז הכל טוב
למרות שהייתה לנו תאונה קטנה. הוא בא לצאת מהחניה ודי נכנסו בו מצד ימין. אני ישבתי שם וחטפתי בום ושוק.
כל המשפחה שלו דאגה לי. התלבטתי אם לספר למשפחה שלי, אמא שלי הייתה מסוגלת לקחת אותי לבית חולים. אבל יצאנו מזה בזול. רק האוטו התעקם קצת.
תאונה ראשונה שאני עוברת, אפשר להגיד. אבל יותר מהבום, נבהלתי מהמראה של הואן הענקי פתאום כלכך קרוב.
אבל היי, נתעלם מהשוקיסטיות שגיליתי אצלי אתמול, סך הכל לא קרה כלום.
ואני בסדר. רוצה לחייך. יש לי אפילו כוח לצאת לרוץ. אולי אני אדבר עם הבנות היום =]

הקעקוע שלי החלים לגמרי והוא יפהפה. חבל שאני לא יכולה להסתכל לעצמי בגב כל היום =].



זריחה של התחלה חדשה.