אלמלא הייתי כותב כדי לרוקן את מוחי, הייתי משתגע.
- לורד ג'ורג' ביירון |
| 4/2008
מכריזה על עצמי כפראיירית.
לחולל שינוי זה משהו אפשרי? להשפיע, זה משהו שבהישג ידנו?
לפעמים זה מתחיל מהדברים הכי קטנים וחסרי חשיבות. ליזום, להגיד כן, אכפת לי ואני הולך לעשות עם זה משהו. למה לא? מה כל כך מוזר בזה? למה להתעסק במשהו שהוא לא קשור רק אליי ולפעול בשביל שזה ייצא הכי טוב שאפשר זה להיות פראייר?
להיות פראייר זה גם כנראה לנסות להשפיע במשהו ולצאת במלחמות וויכוחים עד שאין יותר כוח, עד שמרגישים כלכך לבד במלחמה שמעדיפים לוותר.
אני רוצה לשנות. אני יודעת שהרבה מהכוח אצלי ואצל האנשים בגיל שלי. אבל אני מסתכלת על רוב החברה בגיל שלי, ויש המון שחיים במשהו שנראה עולם שונה לגמרי משלי. הישרדות יותר חשוב מהמציאות שלנו, כי זה מה שמוכר. ובואו כולנו נשתמט מהצבא, תמיד יהיו פראיירים שילכו לקרבי ויתגייסו במקומינו.
אז אני מכריזה על עצמי כפראיירית.
אני מכריזה על עצמי בתור אחת שהולכת להתגייס לצבא ולשרת את המדינה בגאווה, לתרום את החלק שלי כי זאת המדינה שלי ואני גרה פה ומגנים עליי 24 שעות ביממה, כבר שנים. וכי אם לא זה, אז לא תהיה לנו מדינה.
אני מכריזה על עצמי בתור אחת שרוצה לשנות מאז ומתמיד, ומנסה תמיד להוביל לשינוי הזה. ואני אמשיך ככה. כי זה שווה את זה. כי המון פעמים אני לא אצליח, אבל הפעמים שאני כן אצליח ייתנו לי מוטיבציה ורצון להמשיך. כי אני לא יכולה לשבת ולקוות שמשהו ישתנה אם אני בעצמי לא מזיזה אצבע. אני אעביר את הדעות שלי והשאיפות למקום יותר טוב לגור בו בכל דרך שאני אוכל, דרך התיאטרון, דרך כתיבה, דרך דיבורים אפילו. דרך זה שאני עונדת צמיד שמסמל איזשהו מאבק. כי אני חושבת שאפשר. ואני אצליח לשנות, לא לבד, עם הקבוצה של האנשים שיימצאו לצידי בשביל זה, אבל אני אצליח.
ככה, אידאליסטית נאיבית ופראיירית כמו שאני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
