ישבתי
בסירה קטנה, עם
מפרש קרוע, דומם
מיאוש. ניסיתי
לחשוב על דרך להשיט את עצמי לבטחה אבל
אפילו כיוון לא היה לי.
ים ועוד ים ועוד ים
בלי קצה יבשה לרפואה.
כבר לא זכרתי כמה
זמן הייתי במצב הזה או איך בכלל הגעתי לשם
אבל ידעתי בוודאות שאין סיכוי להינצל.
נשכבתי על הגב,
הרוח המעטה שנשבה
הזיזה אך מעט את מה שנשאר מהמפרש והשמיים
התחילו לאבד מצבעם התכלכל.
עוד לילה התקרב.
לא ידעתי אם אצליח
לשרוד אותו או אם רציתי בכלל.
אמנם היו לי מים
ואוכל אבל לא הייתה לי תקווה.
אדם בלי תקווה הוא
כמו מפרש קרוע ברוח טובה.
הסירה
הטלטלה לה קלות עד שנרדמתי.
התעוררתי מקול חבטה
חזקה ומיד נרטבתי כולי.
באותם רגעים מבעיטים
לא הבנתי מה קרה ונלחמתי להאחז בחתיכה
גדולה שעוד נשארה מהסירה.
כשהרמתי את ראשי
גיליתי לפתע יבשה.
חול
זהבהב ושיחים נמוכים.
מיד
התחלתי לחתור לכיוון החוף.
רגלי
כשלו כשניסיתי לעמוד ונפלתי על החול.
היה נדמה
לי באותו רגע שנצח עבר עד שניסיתי לקום
שוב. אט
אט הבטתי סביבי.
שיחים
נמוכים ודיונות חול מעטות שמאחריהן לא
ידעתי מה יש.
המים
והמזון שהיו על הסירה נעלמו מזמן בים וצמא
החל להציק.
החלטתי
לחפש מים.
בצעדים
קטנים התקדמתי לעבר הדיונות בתקווה
שמאחריהן יתגלה מאגר מים כלשהו.
אחרי
הליכה לא רבה הגעתי לדיונות.
טיפוס
על דיונות מסתבר הוא לא קל.
לקח יותר
זמן לטפס עליהן מאשר להגיע אליהן אבל
לבסוף הגעתי לפסגת אחת הדיונות ואז -
התעוררתי.
לרגע לא
הבנתי מה קורה או היכן אני נמצע אבל רעש
המאוורר והשמש מהחלון הסגירו את מיקומי.
הייתי
בבית. מיוזע
ותמהה אחרי חלום שנת צהריים אביבית...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
