למה בסרטים האהבה מנצחת?

לא רק בסרטי פנטזיה, גם בסרטים שכביכול באים לתאר את החיים בעולם הזה.

למה שם אם מישהו אוהב נורא מישהי, והיא אוהבת אותו- אז הם יחד? הרי בחיים זה לא מספיק.

היום פעם ראשונה מאז שנפרדנו שבכיתי על משהו אחר, שהייתי צריכה להתמודד לבד לא רק עם הכאב על מה שקרה (שאיתו אני מסתדרת בזמן האחרון, החיים נמשכים, רק שעכשיו יש בינינו שתיקה...אולי עדיף ככה...(?)  ) היום התמודדתי גם עם כאב על דברים אחרים. ופעם- זה היה פשוט המקרה הקלאסי לפנות אליו, להתקשר בוכה כדי לשמוע את ה"נסיכה שלי, אני אוהב אותך כל כך" המפורסם שלו, זה שתמיד היה מרגיע אותי, לפחות קצת.

היום אני לבד עם זה. לבד עם הכל.

ואולי טוב לי בלבד הזה, אבל אני לא מצליחה להיות בטוחה.

רגע אני מאושרת, רגע בוכה.

וכשאני מאושרת, זה לא עד הסוף, לא אושר עמוק וטהור. הבכי דווקא כן.

זה מתחיל להמאס עלי.

הייתי בגדנ"ע, היה כיף.

הייתי בבית חולים, לא היה כיף.

עשיתי חור חדש באוזן, כאב אבל היה שווה את זה.

פעמיים נדחה לי הזימון לצו ראשון.

קשרים טובים שנעלמו לי חוזרים, ואני שמחה בגלל זה.