אתמול הייתי בעצרת החנוך בכיכר רבין. האמת- היה מזה כיף!

נסעתי מהתנועה ובכלל כמות חולצות התנועה שם הייתה מכובדת. פגשתי הרבה חברים, צחקתי עם חברות שלי, היו גם הופעות.

הכיכר הייתה מפוצצת אנשים. קצת הופתעתי מהצפיפות. תיחמו חלק מהכיכר כך שאני לא יודעת כמה אנשים היו שם בהשוואה לרבין, אבל בהחלט היו עשרות אלפים ומדברים גם על מאה אלף אנשים שבאו להפגין למען החינוך.

אז ברור שחלק באו בשביל ההופעות, גם אותי הן משכו יותר מאשר את הנאום של רן ארז, אבל בכל זאת- אחרי הכל את ההופעות אפשר לראות בטלוויזיה...

רק דבר אחד הפריע לי בעצרת. עשו מרן ארז הגיבור הגדול של הערב הזה, הגיבור של השביתה. ברור שיש לו חלק חשוב וכל זה, אבל אחרי הכל הוא ממשיך לקבל משכורת, הוא מתפרסם, הוא מוכר בתור המהפכן החזק שעומד בראש המהפכה.

זה נכון שבלעדיו זה לא היה קורה.

אבל גם בלי המורים זה לא היה אפשרי. סך הכל הם כבר חודש בבית, בלי משכורות,ובכל זאת כשראיתי את המורים שלי בעצרת (זה היה מפחיד.. המורה שלי לתנ"ך : "בואי, אני רוצה להרגיש אותך") הם לא נראו שבורים, אלא מאמינים במה שהם עושים.

המורה שלי ללשון משנה שעברה הייתה שם (קיבלתי חיבוק ונשיקה P: ) . היא המורה שהכי איכפת לה בעולם מהתלמידים שלה, ובכל זאת היא לא מארגנת שיעורים בסתר או משהו כזה (כמו שהייתי מצפה ממנה P:) אלא יושבת בבית ובטח רק דואגת לבגרות בסוף השנה.

המורים מאמינים במטרה ובשבילם זה לא רק על אחוז או שניים יותר במשכורת. לי נראה שהם הולכים על מהפכה.

והם אלו שבאמת צריכים לזכור כגיבורים הגדולים. לא רק את רן ארז.