עברו עלי יומיים נוראיים. אני כבר לא יודעת מה נובע ממה- חולשה נפשית מהפיזית או ההפך.

הלילה בקושי ישנתי, לא ממש בטוחה למה, בעיקר כי לא הצלחתי לנשום רוב הזמן. אסטמה טיפשית. צינון טיפשי. הבעיה היא שהייתי עייפה מידי במהלך הלילה כדי אפילו לעשות דברים שיעזרו לי לישון טוב, כמו נגיד להביא טישו וכאלה.

בקיצור, היום היה יום ארוך, עד שלוש וחצי, לא תפקדתי ברובו, אני מוצפת בעומס מהלימודים, מחר מבחן שעוד לא התחלתי ללמוד אליו.

אבל עם העומס אני יכולה לחיות. מה שמחרפן אותי זו המחשבה על השגרה שעומדת להיות. חורף נוראי וקר, ולימודים רצופים, בלי חופשים, בלי זמן, וגשם.

ואני באמת מנסה ליישם את כל מה שהחלטתי. כל הדברים האלו על כך שאני יוצרת לעצמי את המציאות, שאני אדאג שיהיה לי טוב, שאני אהיה מאושרת- כי אין לי אופציה אחרת.

אפילו אתמול שיניתי דברים בבלוג בקשר לזה. את השיר "איש הכמעט" החלפתי ב "כל מה שנשאר" של בוטן מתוק.

זה נורא פלצני, אבל גם מחקתי מרשימת ה"אני" את ' לא אוהבת את עצמי במיוחד' והחלפתי את זה ל 'בדרך להיות אדם שלם'. לא איכפת לי שזה פלצני, כי זה מה שאני מנסה לעשות.

זה פשוט נורא קשה.

ואני מרגישה נורא לבד בתוך זה. אני בהחלט יכולה להגיד שהתברכתי בחברים מדהימים. אף אחד מהם לא קורא כאן אז אני לא אומרת את זה כדי להיות נחמדה(חוץ מנעה,אבל היא כבר יודעת שאני לא יכולה בלעדיה ). זה פשוט באמת ככה.

אבל לא בהכל אפשר תמיד לשתף ובזמן האחרון אני בעיקר אני עם הצרות שלי. ועם הצרות של אחרים.

אני מקווה מאוד לצאת מהבאסה בקרוב.

בעיקר לפני יום מחר בצהרים (יש לי שיעור נהיגה שני וגם ככה בשיעור הראשון המורה אמר לי שאני צריכה לצאת מהלחץ...)

אגב, התחלתי ללמוד נהיגה =)

ובנימה אופטימית זאת (באמצע הפוסט שמתי לי מוזיקה שאני אוהבת ופתאום אני כולי מחייכת P: )

יום מקסים שיהיה.