יש לי ידיד טוב, מאוד מוכשר לדעתי, שעודדתי אותו להתחיל לכתוב. לשמחתי זה עבד לי, והוא יושב וכותב. מחשבות, סיפורים, הכל. הוא לא סיפר לאף אחד לדעתי, ואני היחידה שזוכה לקרוא את מה שהוא כתב.

לאחרונה הוא נתן לי לקרוא שני עמודים שעוסקים ביאוש.

אם הוא ידע שכתבתי את זה כאן הוא יהרוג אותי, אבל חלק מהדברים שנכתבו שם פשוט מהדהדים לי בראש. אין כאן חידוש גדול, אבל הדרך בה הוא הציג את הדברים גרמה לי לחשוב מחדש. אז החלטתי להוציא את זה כאן,זה שילוב של מה שהוא כתב והמחשבות שלי על זה.

לדעתו יאוש הוא "ההבנה של בעיות המוסר המורכבות של המין האנושי, הראייה הברורה של הפתרון והידיעה על חוסר היכולת להגיע מהמצב הקיים לאידיאל זה."

לדעתי ייאוש הוא משהו הרבה יותר גשמי מזה. לא מדובר רק על בעיות מוסר מורכבות, או על דברים הנוגעים לכלל האנושות. ייאוש יכול היות גם מלימודים, מאדם בחיים, מסיטואציה שאדם נקלע אליה כחלק מחייו.

בהמשך הוא כותב על אידיאלים, על שהוא לא אוהב אותם כיוון שהם לא ניתנים להשגה.

מעצם הגדרתו של אידיאל מדובר בשאיפה, במקום שבו היינו רוצים להיות ואליו מקווים להגיע יום אחד, אך אין זה אפשרי להגשים אידיאל במלואו.

לכולנו יש אידיאלים. כולנו רוצים להיות במקום אחר בחיים שלנו, אני לא מכירה אדם שמאושר בכל פן ופן בחייו.

 שנה שעברה עברנו הרבה פעולות על יאוש. המדריך שלי טען בתוקף שוכלנו (הקבוצה) פשוט אסקפיסטים- מיואשים ממצב קיים ולא עושים דב כדי לשנותו בשל היאוש.

הוא אמר את זה כיוון שלא פעלנו לדעתו כדי להשיג את האידיאלים שלנו, לא דחפנו את עצמינ לעבר המקום הטוב ההוא שבו רצינו להיות.

"אני רואה בעיה חברתית, אני מבין את כל הפסול בה. רואה כיצד אני יכול לתקן זאת אך לא מצליח לגרום לי לעשות זאת. (מתוך אפאטיה? מתוך חוסר איכפתיות?)

היכולת שלנו כבני אדם להבין מה לא כשורה אך להיות חסרי ישע מכדי לתקן את זה היא המייאשת."

אם כך, האם כולנו אסקפסיטים?

אני לא רוצה לחשוב את זה על המין האנושי. מצד שני, אותם האנשים המאמינים שניתן לשנות את המציאות נחשבים לרוב ללא ריאלים. אפילו אני, בחלק מהתנועה, נוטה לפקפק ולחשוב את הקומונר שלי לתמים במחשבתו לעיתים.

ובכל זאת, מה ניתן לעשות?

לדעתו של ידידי, האופציה היחידה היא להתחיל מחדש, על מנת לתקן את הדבר שהשתבש ושהביא את האדם להיות לאותו יצור אנטיפת.

"מסקנתי היא שבחברה האנושית של היום לא ניתן לעשות כלום. עלינו 'לחזור לשבט'. חזרה לתקופת הבורות שלפני הקדמה. שם, לפחות, אם לא נצליח להגשים את האידיאלים הללו לפחות לא נבין במוחינו את חומרת הדבר"

כאן אני לא מסכימה. פיתרון כזה טוטאלי הוא בריחה. להתחבא מאוחרי הבורות לא פותר את הבעיה. גם המחשבה שאין מה לעשות בחברה של ימינו היא מחשבה מיואשת מיסודה.

אני כנראה בכל זאת תמימה יותר ממה שחשבתי, כי אני מאמינה איפשהו בתוכי שכל שדרוש הוא רצון והחלטה.

כמו שכתב אביב גפן- "למיואשים יש רק גורל".

מי שעקב אחרי הבלוג כבר תקופה יודע שהגעתי לסף היאוש מחיי, אך בחרתי, פלצני ככל אולי זה נשמע, להיות מאושרת. כנראה שהיותי חברה בתנועה בכל זאת השפיע עלי.

אני מניחה שאני אסיים בנימה אופטימית זו, לפני שאני אייאש את עצמי מכל המחשבות האלו על יאוש.

"You may say that I'm a dreamer But I'm not the only one "

(Imagine/ ג'ון לנון)

שיהיה אחלה יום =)

fontaine