לאכותב(ת)

אנחנו עושים את זה לאט ובכאב

מרחיקים אותי ממך, מסירים אותך ממני

כמו תאונת דרכים בסלואו מואושן

הפינוי הזה עקר כשם שההתנגשות היתה מסעירה

ואולי לא היו הדברים מעולם

ולא יהיו עוד דברים

ודבר שוב לא ישתנה.

***********

אני נאטמת דומם אל מול הדף, נאלמת דום.

במיטה שלי עכשיו, שוכבת, שופכת מילים, מנסה לעכל את הלילה שהיה לי, את עצמי, רוצה לדעת להתכוון יותר.

אני שוב מתכוונת לנסות לא להיכנע לאנארכיה שבתוך הראש, לכתוב כל דבר בעיטו ובמקומו ולא לשכוח!

לא לזפזפ בין העולמות בו זמנית.

לבחור.

לבחור אחד לכל זמן ולדעת שהזמן קצוב.

***********

(בצרפת)

אני פגועה, מתגוננת, נוירוטית, יודעת לזייף גזל כבחירה, יודעת לוותר, בכורה.

יודעת לבלוע עוד רוק.

אז אני לא שלמה אבל בהחלט אחת, מרוסקת לחלקים קטנים וקמצנית.

לא יכולה, לא רוצה לתת לך את מה ששלי, את המעט שלי.

אני גדלתי לבד, את יודעת? כשהייתי בגיל שלך כבר הייתי חצי מהחיים שלי בלי אבא.

זה ברור עכשיו, באינסטינקט אני סומכת על מטופלים שלא יעזבו אותי ונרתעת ממטפלים כי אני יודעת שמטפל הוא טפיל.

(כמו דג נקאי אני אוכלת את הלכלוך שדבק באחרים, ניזונה ממנו, זו הדרך היחידה לזכות בקרבה.)

אני תפילה ששוב לא אטפל בטפילים ששוב לא תפלה אותי האפלה, ששוב לא אפול.

(תפילה תפלה אפלה אפליה טיפול טפיל מטפלת מתפללת נופלת

אפלה אבלה אבל אבל חבלה חבל.)

בסוף ישאר ממך רק תת סעיף בהיסטורית ה"מטופלים" שלי.

ממרחק של זמן ומצב אני אמצא את הריח שלך ושוב אטבע בך לשניה.