פרי-פרי בעונתו יחיה.

אין לי מקום לברוח.

אני דחוק לפינה, ונטול כל דרך לתקשר.

אני דוחק את עצמי לפינה, ולא מחפש שום דרך לתקשר.

אני לא באמת מסכן.

אני לא באמת מאושר.

אני אחלה. אני בסדר, אני בטוב.

אני פשוט רוצה עוד. רוצה משהו נוסף.

בבקשה בבקשה.

אני רוצה משהו ולא מצליח לתפוס אותו

רק משום היותי חסר סבלנות. חייב ללמוד סבלנות. אני בוער באש גבוהה מדי שנכבית מהר מדי. לא מצליח לשנות את זה.

אני אהרוס אותו, אני אשרוף את הסיר.

ואחר כך אני אהיה זה שיצטרך לגרד את השרוף הבלתי-אפשרי מלמטה. ואולי אני אנצח את הסיר, אבל התבשיל כבר יהיה הרוס לבלי-היכר.

אותו דפוס, אותו עניין מוכר, אותה מציאות מדומה שאני יוצר לעצמי ונכווה כשהיא הופכת אמיתית. ואל משהו דרמטי על-אמת, סתם משהו פתטי שהצלחתי גם הפעם לנפח למימדים גרנדיוזיים.

אני מנפח הכל בראש ואז מקטין את זה במילים ("זה פתטי, זה לא באמת רב-משמעות") כדי לנסות לגרום לזה להיכנס לפרופורציות האמיתיות של זה ובסופו של דבר אני רק יוצא מבולבל, עם כאב ראש, כאב בטן וכאב לב.

כל האנשים היפים האלה... כל הנשים היפות האלה (איזה מפתיע אני, הא?).

"..הם משיגים את כל הבנות, הם יפים, אבל הם לא מחזיקים מעמד. האמנות שלהם לא מחזיקה מעמד. זה אנחנו, הלא-מגניבים, שכותבים את האמנות האמיתית. רוב מה שנכתב בעולם הזה עוסק בבחור הלא-מגניב שלא יכול להשיג בחורות. זה, וכל האהבה במסווה של סקס, וסקס במסווה של אהבה..." (ציטוט מקוטע ובפרשנות חופשית של דמותו של לסטר בנגס מ"כמעט מפורסמים").

כל מה שאני רוצה ושואף, בסופו של דבר, זה לתרבות המנוונת הזאת כביכול, לבחורות הכל-כך יפות האלה, שלעולם לא אשיג.

נ.ב.

והייתי מצטט גם את דמותו של טד וואלאס מ"היפופוטם" של סטיבן פריי, אבל תנו לי לסיים קודם את הספר.