פרי-פרי בעונתו יחיה.

זה סיפור על צבי הצב, שהלך לטייל.

או שלא.

למען האמת, זה הסיפור על איך אייל נסע ממש מוקדם בבוקר לחיפה כדי לתת לצבא את ההזדמנות הראשונה להתעלל בו.

או שלא.

למען האמת, היה די בסדר, אבל מן הראוי שאדווח. אחרי הכל, אתמול היה יום מאוד ארוך (לכן לא כתבתי את זה אתמול), ולא היה לי זמן. או, שיהיה.

התעוררתי בחוסר חשק מוחלט (יו! אני הולך ללשכת גיוס היום! צבא מרושע, לה לה לה לה לה..!), התארגנתי (אייל, אתה מאחר, אייל, אתה מאחר) ויצאתי לדרך (טקסי..! הו, טקסי..! ... תעצור, כוס-אמ-אמ-אמא ש'ך!!). הדרך במונית היתה נוחה וקצרה יחסית, במהלכה שמעתי ברדיו את מירב מיכאלי הפוסטמה-משהו מראיינת אחד (שאחר כך הסתבר לי שהיה פעם בבית הספר שלי...) שהיה בהפגנת אנרכיסטים נגד הגדר והממשלה וחטף כדור גומי בעין... לא נעים; בקיצור, הגעתי לרכבת, קניתי כרטיס, ועליתי על הרכבת הישנה.

ואז התחיל המפגש הראשון שלי עם הצבא (כן, כן! עוד ברכבת!):

מולי ישב צב חסון, מסוקס ופצוע פנים (פצעים מוגלתיים-משהו ליד העין... אאוץ') שבהה בי. כמובן, חשוב לציין, הוא גם בהה בבּוּבָּה (עיין ערך "בובה" - מצלמת הריפלקס המדהימה ביותר בעולם, מנקרת העיניים שבזמן האחרון אני מסתובב איתה כל הזמן כדי לתעד את נפלאות עולמינו המתפורר), אבל גם בעיני, ללא בושה, באופן מחשיד ממש. אני יודע שאני סקסי, אבל אדוני הצב המשרת בתותחנים, אנא ממך, מעט טאקט. זה די מלחיץ ומעורר בחילה. מילא היית צבה, אבל... ואז, כשהרכבת כבר היתה אמצע נסיעתה פחות או יותר לכיוון מטרתי-תחנתי, הוא התחיל איתי. לא שאני יודע בדיוק איך אמורים לזהות כאשר מתחילים איתך, מעולם לא התחילו איתי לפני זה, אבל יש לי מספיק חשדות מבוססים - "וואי, בואנ'ה, הרכבת הזאת לא זזה... מה אתה מצלם שמה?"

טוב. אז אולי לא ממש מבוססים. אז אולי יש לי חשיבה סלקטיבית. אז אולי הוא בסך הכל צב עייף שרצה לפצוח בשיחה בבוקר איטי ואפור להחריד זה, אבל זה היה ממש מוזר ומטריד. הנהנתי ושיתפתי פעולה עם השיחה, וכשהגיעה התחנה הסתלקתי לדרכי. כך, עוד לפני הבדיקה הרפואית, הייתי מוקף בהומו-אירוטיות כזו שהיתה גורמת לכל הומו בסביבה לזרוק לכיווני סבון ולקוות שאתכופף.

כאן הגיע החלק המסתבך. צדקתי שהגעתי שלושת-רבעי שעה לפני. הגיע חלק ההתברברות במקום שאני לא מכיר. הלכתי לכיוון בית החייל, נכנסתי בבטחה במחשבה שבטוח בקרבת מקום גם נמצאת לשכת הגיוס, אך המאבטח שם את עיניו הישר על בובה שגרמה לי להיראות לפחות כמו צלם עיתונאות מקצועי וקרא לעברי במבטא רוסי כבד, "הלו-הלו-הלו-לאן-זה-החוצה-בבקשה!!".. אני, מגמגם, מלמלתי אליו "אבל..אב צ-צ-צב-נינג'ה... יש לי צו ראשון..!" הוא, שהבין כי אני לא איזה עיתונאי שמאלני מסריח שבא לצלם איך הקשישים בבית החייל מתכננים להרוג את כל הערבים וכי אני רק נער תמים שמעוניין להצטרף לצבא הכיבוש החולה של ארצנו (וואו... אני באמת עיתונאי שמאלני מסריח! לפחות הייתי לוקח כמה תמונות...), הסביר לי בעדינות וחוסר סבלנות משווע שזה לא פה ושאני צריך לתפוס איזה אוטובוס. בינתיים הצטרף אליו המנהל של המקום, שגם תקע בי מבטים חשדניים, ותירגם לי מרוסית מדוברת את ההסבר של המאבטח. אמרתי ספסיבה, הלכתי לדרכי, עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה בה נאמר לי לרדת. יופי. אני לא מאחר. אין מה להלחץ. אבל עדיין אני לא יודע איפה זה... שאלתי איזה שמוק, והוא ברוב-טובו אמר לי שהעבירו את לשכת הגיוס לצד השני של העיר. כמעט חרבנתי במכנסיים - מה בצד השני של העיר?! אתה לא מתבייש?? אני צריך להיות שם עוד חמש דקות!! ואז הראיתי לו את הכתובת והוא אמר, וואלה, לא יודע איפה זה. כמעט הבאתי לו סטירה, אבל הוא היה גדול ומפחיד, אז ויתרתי. שאלתי איש-מאפייה מקומי והוא כיוון אותי לצב חנון שעמד לא רחוק משם. אכן, הנה לשכת הגיוס.

נכנסתי, לקחתי כרטיס מגנטי, אמרתי תודה, נכנסתי לחדר עימות הנתונים, הוציאו אותי, הבנתי למה משמש הכרטיס המגנטי ואז באה חיילת וקראה לי. אח, איזו שיחה מרתקת זו היתה. שאלות כאלה, תאמינו לי, אני לא יודע מאיפה הפליצו..

כולם ממשיכים לנעוץ מבטים בבובה. היא לא רגילה לכזו תשומת לב, אני מרגיע אותה וסוגר לה את הצמצם. שתישן קצת. חה.

אחר כך שלחו אותי לבדיקות הרפואיות. אני מבקש לוותר על החלק הזה, תודה רבה. אני מדחיק.

פרופיל 97 +סעיף משקפיים. סבבה. לבריאות.

אחר כך מבחנים פסיכופטים סליחה, פסיכוטכנים, שלא נגמרו... בסוף הם שאלו אותי האם אני רוצה לשרת בצבא. אחרי השאלון הזה, על הפרנציפ לא!

ואז היה הראיון האישי. זה היה הדובדבן שבקצפת, באמת. היא היתה כל כך נחמדה, התעניינה, שאלה שאלות מפגרות (כמה חדרים יש לך בבית?), שאלות אינטימיות (יש לך חברים?), שאלות מעוררות מחשבה (לאן קרבי אתה קרבי רוצה קרבי ללכת?) ואחרי שאמרתי לה שקרבי זה ממש לא בעדיפות ראשונה אצלי, היא שאלה שאלות יאיר לפיד (מתי בכית פעם אחרונה?).

סתם, לא. היא הייתה ממש נחמדה. כאילו, אחר כך אמרו לי שהן עושות את זה לכולם, אבל גם את זה אני מדחיק, אז ששש.

יצאתי עייף אך מרוצה לכיוון ביתי ברכבת, עברתי אצל רופא השיניים וחזרתי הביתה ואכלתי ארוחת ערב נפלאה ודשנה.

היום הזה נגמר רק ברבע לשתיים לפנות בוקר, בסופו של דבר, משום שגיליתי ברגע האחרון שלא גילו לי שידידה טובה מגרמניה הגיעה לבקר בארץ (מנוולים אסטרונאוטים!), והצטרפתי אליה ואל כמה מידידי לפיצה ובירה של 12 בלילה בכפר ערבי שכן. אני לא הזמנתי פיצה, אבל היא נראתה כה טעימה, כך שלקחתי ביס ... ??.. אבעע!! אה-בזר? אה-בזר-חאיר?? בפו-בפו-טפו

(או בתרגום חופשי: ... ??.. אהה!! זה בשר? מה-בשר-חזיר?? טפו, טפו, טפו, בעע... בירה, בירה!). וויתרתי. שלא לדבר על שנעלו אותי מחוץ לבית. נאלצתי להפחיד את אחותי ממש דרך החלון.

נו, שיהיה.

עד להודעה חדשה אני לא אוהב צבים. אל תשמרו על צבי הים, אפילו שהם בסכנת הכחדה.

נ.ב. 

כל הסיפור היה נכון, חוץ מהקטע עם הלשכת גיוס.

חה.