אוקיי. אז נתחיל מזה, אני לא צריך ללמוד יותר היסטוריה בחיים. ייפי. לא, באמת הרגשה טובה. ואחרי זה הלכתי פעם ראשונה הקיץ לים. והיה נהדר, ושיחקתי קצת סנוקר, מגלה שאני רוצה להשתפר במשחק הזה ממש. כי זה מה זה כיף לי, ואני לא עד כדי כך גרוע כמו פעם. אפילו שאני עדיין עילג (מזכיר לי, את הפעם האחרונה ששיחקתי... אני וחמוטל היינו שיכורים בבר ההוא באיטליה בפסח, והיה כל כך מצחיק... עליתי על השולחן, וזה, מנסה להכניס את הכדורים בעצבים... עזבו את זה שאחר כך הקאנו. סתם, אתם יודעים, סיפור מהחיים).
מאז כבר הספקתי לסיים את הבגרויות בכלליות להשנה, ולהיות עוד קצת בים, ולשחק עוד קצת סנוקר (אני משתפר!) ולהתחיל לתפוס כמה הרבה יש לי לעשות בחופש הזה. מיום ראשון עובדים אינטנסיבי, וזה כסף, אז זה טוב, וזה ציורים, אז גם טוב. וניסיון, וכל השיט. אני אמור להיות יותר מתלהב, לא? נו, מילא – כרגיל, זה מהדברים האלה שבאים בדיליי, כמו הלחץ.
אני מברבר, אז אולי אני אנסה להגיע לאיזושהי נקודה במקום לעזור לכם לנסות לעקוב אחרי מה שקורה לי בשבועות האחרונים (דבר שבכל מקרה לא מעניין אתכם)...
יותר מתמיד אני בתחושת קונפליקט פנימי מוזר מאוד בקשר לסביבה ולחברה. אני מאוד רוצה להיות בחברת אנשים, ואני מקבל הרבה מהחברה הזו יחסית אליי בזמן האחרון, מכיוונים שונים ומגוונים, חלקם אפילו לא ציפיתי – אבל אני גם לומד להעריך את תחושת הלבד המוכרת כל כך טוב והשקט המטריף הזה שכה רבים משתדלים להפוך אותו למביך ולא נוח ומלא ביתושים.
מה לעשות, קיץ וחם (זה התירוץ שלי להכל עכשיו, לא יעזור).
אחת הדוגמאות לכל העניין זה יוביק. ממתא"ן. לא דיברנו מאז... כמה חודשים טובים, כן, וגם אז לשיחת טלפון חפוזה שנקטעה בפשטות ובחוסר עניין. ועכשיו הוא התקשר, עם הצעת עבודה. כרגיל, זה חורה העניין הזה שלא מתקשרים סתם כי מתגעגעים אלייך או כי לא דיברו איתך מלא זמן – אבל ככה זה, ומעולם לא היינו חברים טובים – צריך למצוא איזשהו תירוץ לדיבור, לא? ואני מודה, הוא מצא אחלה תירוץ. ואני מחדש קשר עם בן אדם מדהים, אז מה אכפת לי, אני? המרמור יהיה שם, גם אם אני אבחר להתעלם ממנו. וככה זה בחיים, דברים שמסתננים לי לאט לאט לבועה הזו שלי, של הקהילה.
אח, הקהילה. איימו לסגור אותנו, וכמו שאגם וחיות פועלות בעיתות משבר – הן ממלאות את מלוא הפוטנציאל שלהם. אז מילאנו את מלוא הפוטנציאל הדמוקרטי שלנו לפני שבועיים-שלוש לערך ויצאנו למפגנת תמיכה בביה"ס בגן הורדים. אפילו יוסי ביילין יצא לדבר איתנו, והנה תראו, אתמול הייתה פגישה עם יולי תמיר והשגנו את מה שרצינו.
ככה תמיד דמיינתי זאת, כך רציתי שיהיה. מיצוי הפוטנציאל של החממה הקטנה והדמוקרטית שלנו מגיעה לשיאה, והתלמידים מארגנים הכל, מביאים דוגמא כמו שתמיד היו צריכים לעשות ולא רק יושבים ומתלוננים. באמת ובתמים, נתן לי מוטיבציה לשנה הבאה.
ומהעשייה הזו אני רוצה להיברא, להתפתח. כן. מעין מחשבה כזו שמבצבצת לי בחלקים של הראש כבר כמה זמן, מחשבה של ללכת לגור בקיבוץ אמיתי, ולתת הכל מעצמי, להגשים את עצמי דרך העבודה, ולהיות גבר צבר מיוזע, שרירי מעבודת כפיים ובעל עיניים תכולות ונחושות ולגרום לכל פרות הרפת להתאהב בי (כי לי כבר נמאס לחזר ואני לא מחוזר, אז מה נשאר לי מלבד עדנה היקרה). בלי בולשיט, בלי מחשבה. לחיות בשביל להתקיים, ולהפוך את האומנות, ולו לרגע קט שאחריו אתחרט, למשהו אחר בחיים שלי. מעין תחושת אופוריה שלא ברור מהיכן הגיעה כי הפוטנציאל הוא אכן אינסופי וצורת הביטוי היא בידיי. יחי הסוציאליזם, כי באמת שאכפת לי ממה שקורה סביבי. חונכתי לזה.
(אני מרגיש שעל כל אחד מהנושאים האלה אני יכול להרחיב לפוסט שלם, אבל אני פשוט לא מוצא את הזמן. בבוא היום, כמו שצריך, כששוב ארגיש יותר ממוקד בדרך הפורקן הכתיבתית שלי. אז בינתיים, כרגיל, נברח לחיקו החם של השאלון. כי הוא מרגיש לי מתאים, אנטיפתיות, סוציומאטיות, וזה.)
כמה פעמים אתה מוצא את עצמך שונא דברים?
כל הזמן. וזה בקטנות, כמו בכל דבר בחיים. אני מנסה לנתק את זה, להקשיח, להקהות, לא יודע למה זה לא הולך לי. עדיין. ובטח כשזה יקרה אני אצטער, או פשוט אמות מסרטן (???).
האם איחלת למישהו דברים נוראים בהתקף של שנאה? אם כן - מה איחלת לו?
שיידרס, שינשך אותו כלב חולה בשרטת החתול (יש מחלה כזאת), שייכנס לו שביב של עץ מתחת לציפורן, מה לא.
האם התחרטת אחר כך?
ובכן, זה תלוי. אם אמרתי לו את זה (והוא אכן שמע), אני מניח שכן. מעולם לא היה לי טאקט, או שמץ חוכמה כלשהי, אבל אל תדאגו, אני מפתח את זה לאט לאט. או שמא אני מקהה..?
זאת הבעיה שלי. אני לא החלטי לגבי מה אני רוצה לעשות. ברגע שאתה מכוון למטרה, הרבה יותר קל.
הסיכויים שמישהו שונא אותך כרגע גבוהים מאוד, האם זה מפריע לך?
אני מבין אותם לחלוטין, כי אף אחד לא אוהב אנשים טיפשים. מצד שני...
לא. אין צד שני, התחרטתי.
האם אתה מחשיב עצמך כאדם מלא שנאה?
אני מאוד אמביוולנטי, כך שיש ויש.
ברגעים מסויימים ללא ספק.
(זה מצחיק שהשאלון הזה הוא יעני שוויוני בכך שהוא כותב את השאלון במין נקבה ואני צריך לתקן אותו כך שיתאים לי, אבל הוא כותב "כאדם מלא שנאה". סתם, מחשבת דיעבד)
האם אתה מרגיש אשמה כשאתה שונא?
כלאחר יד, כמובן. יש לי לב, זה כן. ואני מלא באהבה.
האם יפריע לך אם מישהו ייגש ברחוב ויאמר לך כי הוא שונא אותך?
אוקיי, זו שאלה מטומטמת, אבל היא הזכירה לי אסוציאטיבית, אז בואו נא, ואספר לכם סיפור קטן:
אחת החוויות הכי גרועות שהיו לי בחיים היתה חלום-סיוט שהיה לי כשהייתי בן שלוש עשרה בערך. היה זה חלום רגיל לגמרי, וארוך. גיל הופיע בו מדי פעם, ברקע. איני זוכר את תוכן החלום. אך לקראת הסוף (התעוררתי בסופו), היה כביש. היה זה כביש רחב, שלרוחבו, בגובה של כמה מטרים, היה תלוי מתח ברזל ארוך. אני לא זוכר במה הוא נתמך, אבל גיל התנדנד עליו ועשה תעלולים. אמרתי לו שיירד וזה מסוכן, ושיחקתי כמו אבא, כמו בחיים האמיתיים, כמו אח גדול ואידיוט, כמו בחיים. הוא נתלה מהרגליים על המתח בסוג-של ישיבה מזרחית ואז נפל על צווארו, וצליל התנפצות נשמע. בדיוק באותו רגע עבר ג'יפ על אותו כביש רחב ודרס אותו. רצתי אליו בחלום, וניסיתי לעזור לו. הוא הסתכל לי בעיניים, והדבר האחרון שאמר לי לפני שמת, היה שהוא שונא אותי. ואז התעוררתי.
הלכתי לאמא שלי רועד, נשכבתי לידה, ובכיתי.
נ.ב.
מזל טוב, עברה שנה, ואתה פחות אינפנטיל, ולו במקצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
