פרי-פרי בעונתו יחיה.

אני מוצא את עצמי כותב מניפסטים של רגשות בעיפרון בי-6, מנסה להביע. כולי מפוצץ במינונים שונים של הורמונים ותשוקות, פחדים, כעסים, דחפים, חרמנות... לך, בתוך כל זה, תנסה לנווט ולהצליח לכתוב כמו בן אדם. אומרים לי שאני נורא טוב בלהביע את עצמי, ונורא טוב בהכל, בכלליות - אז למה אני לא מצליח להרגיש שאני מוציא את הכל, משתחרר מהכל, לדעת שכולם מבינים את כל מה שאני רוצה להגיד - כמו פעם? אני מנסה ליצור דיוקנאות עצמיים, אולי שם אני קיים הכי טוב. וההכי-טוב שאני יוצא, זה רק כשאני לא מצייר את עצמי: ויש את הציור הזה, הראשון שיצא, והוא פשוט מבטא הכי טוב, ואני לא יודע להסביר איך ולמה. אני מרגיש אוטיסט.

אתה יושב לבד, רחוק מהכל - לבד, והבניינים, מאחורה, מלאים בתוכן, מלאים בהכל, מלאים בחיים. וזה מרגיע, כמו ללכת לישון עם טלוויזיה דלוקה.

(קצת נרגעתי).

ועכשיו, אני רוצה שהכל יהיה נורמלי. שהתמונה תהיה אותו הדבר, רק עם בניינים ישרים. עם עננים שנראים כמו במציאות, ובלי כל הבולשיט של עצמי.

אסף, המורה להיסטוריה שמעולם לא היה לי, אמר פעם שיש כמה סוגים של תלמידים - אני מרחיק ומשווה את זה לסוגים של בני אדם, ואני, אני מסוג הספוג. אין סינון. אין הבנה, אין אבחנה בין טוב לרע. הכל מכל, הכל משפריץ, כל הג'יפה בת-שלושת-השבועות ביחד עם הסבון הריחני של נקה-7.

ולסיכום: לא אכפת לי אם זה פרץ של מילים מחושמלות כמו בטריה זולה שבעוד כמה ימים תיגמר ולאותן מילים לא תהיה כבר משמעות, אבל כשנותנים מענה מדוייק לאיזשהו צורך, לאיזושהי בדידות, אתה פשוט רוצה עוד, ואתה לא שולט, לא מסנן - אני אוהב אותך. ולעכשיו, עד כמה שאני יכול, זה הכי טוב. וזה אנושי, לא?