כשהייתי אצל איתמר ב"ז בירושלים לפני שנה וחצי והוא הראה לי בערך מיליון פאנזינים שהוא עשה, גנבתי ממנו (אתה ביקשת את זה) גיליון של פאנזין שהוא נאלץ לגנוז - חוברת קטנה ומעוצבת באופן יפהפה ואכזרי לזכרו של חברו הטוב, שהתאבד בחברון בעת שירותו בנח"ל. הוא גנז אותה לבקשת ההורים, אליהם שלח את שני הגיליונות הראשונים לכשיצאה החוברת, שניים מתוך ארבע מאות בסך הכל. זה היה מרשים ובעל משמעות בעיניי, ולו בגלל שהתלהבתי מזה שיש לי בידיים משהו אסור.
קראתי את זה עכשיו שוב. ואני קרוב לעניין יותר מאי פעם, לנח"ל יותר מאי פעם, אפילו (ובמיוחד) שאני יוצא לשנת שירות קודם, ועוד במסגרת גרעין. עמדו לי דמעות בעיניים, והסיבה היחידה שאני מתאפק מלפרסם את הפאנזין במלואו כאן, זה מתוך כבוד להורים שלו - שאם איתמר מכבד את בקשתם ורצונם (הוא אף טען שלמענם הוציא את החוברת הזו, אם זכרוני אינו מטעני), אין שום סיבה שאני לא אכבד אותם.
ובכל זאת, מעבר למחאה ולכוח ולמשמעות שיש בחוברת הזו בכל הקשור לשאלות המקשרות בהן את המילים "התאבדות" ו"צה"ל", יש בה גם את ההספד האישי, הכואב והמרגש של איתמר. ותסלח לי שאני מכניס את זה לפה, אבל אלה פשוט המילים הכנות והאמיתיות של אבל שאני מעולם לא הצלחתי להגיד:
"ק' היה אדם בעייתי, ואין לי שום טענות כלפי מי שלא הסתדר איתו. הצדק איתכם, חבר'ה. אבל ק' היה חבר שלי ואהבתי אותו אהבת אמת, הוא היה בן אדם שיכולת לעמוד לצידו בעירום ולדבר על אהבות נכזבות ועל פוליטיקה בו-בזמן. הוא היה יכול להתווכח איתך באופן הנחרץ והחריף ביותר, תוך כדי שהוא מכין לך קפה עם טיפת החלב האחרונה שנשארה לו במקרר.
"ובסופו של דבר, הוא עשה שטות. הרי תמיד יש עוד תקווה. התנועה הזו שהיינו חלק ממנה מוכיחה כבר שנים שאותה תקווה נמצאת, בין השאר, בחינוך ובפיתוח עצמי, אולי אפילו באינדיבידואליזם קיצוני. העובדה שרוב האנשים לוקחים את העניין לכיוון של ציונות והגשמה בקבוצה או בצבא היא כאוטית לגמרי. גם יוסי, שדיבר עם ק' יום לפני כן, לא גרם לו להשאיר חצי מוח בחברון. 'הכאוס בא לחבק אותי שוב, להזכיר לי את קיומו', הוא מסביר.
"בלילה כשאני חוזר מההלוויה, החברה שלי נכנסת דרך הדלת, רטובה, ואומרת לי לראשונה שהיא אוהבת אותי. ק', אני שותה לכבודך וקורא 'חזק ואמץ' אל עבר השאריות שלך. היית אדם יקר, אבל גם אידיוט לא קטן".
יש באבל ובכאב הזה משהו מודע. משהו אמיתי, בכך שהוא מכיל את זכרון האדם בכל הווייתו, את הטוב ואת הרע גם יחד, כי זה פשוט הכל חלק ממה שהוא היה.
אני אומר את זה כי היום זפזפתי בין סרטונים לזכרם של חיילים שנפלו בנסיבות אילו ואחרות, וכולן ניסו להוציא בכוח את הנחמדות מתוך הזיכרון של הבן אדם - ואני לא אומר שהיא לא קיימת - אבל גם מעין חוסר הכרה, חוסר יכולת להגיד, בין השאר, "עצוב לי שהוא מת, אבל לא סבלתי אותו, הוא היה כזה מעצבן". ואני יודע שזה כביכול חסר טאקט וסתם מיותר - אבל את האבל העיוור, כמו נדמה שיש בכל מקרה אצל המשפחות השכולות, אצל אלה שלעולם לא יוכלו להשאיר את הצוואר מעל לסף של הכאב והגעגועים.
בשביל להיות מסוגל להגיד את האמת, את הכאב, מתוך אהבה אמיתית ועצב וגעגועים אמיתיים - צריך חתיכת אומץ וחתיכת ביצים.
תודה, איתמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
