ביום העצמאות פתחתי את התערוכה, שיבואו אנשים לראות. בכל זאת, תערוכת גמר. היו דווקא די הרבה, כי בקצה השני של הבניין חנות הסבונים של סבתא ג'מילה היתה פתוחה, וכל האנשים שהסתובבו בגן התעשייה ראו בתערוכה עוד אטרקציה חמדמדה. בין השאר הגיע צוציק עם אמא שלו, שאותה זיהיתי כאמא של אחד שלמד פה פעם, שהיה חבר טוב בגילאי ארבע עד שש (נגיד ש...). בכל אופן, מה שהיה מדהים, זה היה לראות את הצוציק השמנמן הזה עובר ומסתכל ונותן ביקורות על העבודות כמו מבקר אומנות בן ארבעים. כל השפה, המליציות, כל שפת הגוף, זה היה באמת מרשים. מגוחך ומעורר עצבים שבא-לך-להביא-לו-את-הכאפה-של-החיים, אבל מרשים (הייתם צריכים לראות מה הוא כתב בספר אורחים - הוא אשכרה נתן ביקורת על חצי מהעבודות... חצוף!).
אני לא יכול לכתוב עכשיו את כל מה שחשבתי על הנושא הזה, וכל מה שעיבדתי עליו (למרות שגם מה שכתבתי עד עכשיו היה די גיבוב) - אחרי הכל, אני נורא אסוציאטיבי וסובל מהפרעות קשב וריכוז - אבל אני מרגיש ששמתי לב לדפוס החוזר הזה שביחס בין בוגרים לקטנים: כמו שאני הייתי בשוק מהילד הזה, בטח ההורים או המבוגרים האחרים או המי-יודע-מי נהיים בשוק כשאני נהיה דעתן, או מנסה להגיד משהו חשוב. אנחנו פשוט חברה של קופים, שלומדים דפוסי התנהגות ממה שמסביבנו, וצוחקים מחדש על אלה שמחקים את איך שאנחנו מתנהגים. רציתי להביא לילד ההוא כאפה, אבל קלטתי שכמעט בטוח אני התנהגתי כמוהו בתור ילד קטן - - יודעים מה? עזבו ילד קטן, עכשיו! אני מתנהג ככה גם עכשיו. אין פה כמעט שום דבר מקורי, זה אינטרפרטציות (איך אני אוהב את המילה הזו) על אותם דברים בדיוק. פלצנות, כביכול.
עוד משהו, שכבר דיברתי עליו לא מעט, אבל אני מרגיש שלאט-לאט אני מתקרב לפריצת דרך בתהיות עליו עם עצמי:
קשה לי המון בזמן האחרון. קורים (גם) דברים רעים. וכמו בעניין עם התרנגול והביצה, אני מרגיש חוסר יכולת לבטא את עצמי, בעיקר מבחינה אומנותית. או שאני רוצה להתכנס בפינה ולחכות לדיעבד, שבו הכל חלש יותר ומזויף וצבוע ולא אמיתי, או שאני מנסה, וזה לא הולך, ורק אז אני הולך לפינה.
בואנ'ה, אני כל כך חלש. נדמה שהכוח של האומנות, של היצירה האמיתית, הבולטת, החזקה, זו שזוכה לתשומת לב (גם אם רק לחמש עשרה דקות, ואני לא מדבר על אומנות פופולרית כיוצאי כוכב נולד וכאלה) הוא ברגעים הכי קשים, הכי כואבים, אלה שאתה הכי רוצה להתכנס בפינה. ונדמה שהייחוד של הגאונים האלה, אלה שמצליחים להתבלט, זה שהם מסוגלים במצב הזה להתגבר על הרצון להתכנס בפינה ובמקום זה להוציא הכל על הנייר, על הבד, על הגיטרה. על המקלדת.
התהיות האלה גורמות לי לתהות שאני לא באמת מיוחד כמו שנדמה לי. אני צירוף של נסיבות והזדמנויות. לא שאני מזלזל - זה כוח מאוד גדול - אבל תמיד נמשיך לרצות את מה שאין לנו, או את מה שלא נוכל להיות.
זו כאילו עוד קריאה כזו לרחמים, ל"לא, אייל, על מה אתה מדבר, אתה כזה מיוחד, אתה כזה טוב" - אבל זה חוזר אליי שוב ושוב, ואני מרגיש בכל פעם יותר מפוכח לגבי זה, שאולי אני באמת צריך לצאת מהמיוחדות הזו שלי, מבועת הקטיפה והעוגת-קרם-גבינה שטיפחתי לעצמי בשביל למצוא את ה... ה... התשובה?
אני מודה, לבסוף - יש לי איזושהי יראת כבוד לסיזיפיות ומזוכיזם. אבל לא סתם, באופן כללי - הסוג שאני מטפח, ואני לא יודע כל כך איך להסביר או להגדיר אותו... אני חושב שהדרך הכי טובה זה העניין של האנימציה. לא מזמן החלטתי שאני רוצה להיות אנימטור כשאני אהיה גדול, שאני רוצה ללמוד אנימציה. בעיקר בעקבות התהליך שעברתי בפרוייקט האומנות.
ראיתי סרטון בפסטיבל האנימציה בסינמטק תל אביב לפני כמה שנים טובות בהקרנה של סרטוני אנימציה מכל העולם, שאני לא שוכח אותו עד היום. אז, ממש לא אהבתי אותו. היום, בדיעבד, אני קולט כמה הוא השפיע/משפיע עליי. קראו לסרטון "סיזיפוס". הוא הראה את סיזיפוס דוחף סלע לראש ההר, במשך כמה דקות. בחיים שלכם לא תראו דבר שיותר מטריף את השכל מהסרטון הזה, קולות ההתנשמות והחריקה החזקים, ממלאים את הראש ולא נותנים מנוח, החזרתיות, הקריעה, אהההה, זה היה נורא. והכל מצויר בטרניקה של משיכות מכחול חזקות ומהירות, מינמליות, מתארות גוף שרירי, ענק, ועם זאת עייף, גורר את הסלע לראש הר שעשוי מסלעים אותו-הדבר בדיוק.
אני אשכרה יכול לדמיין את החברה של נמרוד, אנאי, מסתכלת עליי כמו שהיא מסתכלת תמיד כשאני מדבר אומנות, ומדברת אליי בלשון זהירה ומתונה, חדה נורא, שכל כך מודעת למצב ונורא משתדלת לא לפגוע בי - אבל לא מוותרת לי ומראה לי כמה אני לא מבין וכמה מטומטם אני שאני חושב שאני ממציא את העולם. בקיצור - מעמידה אותי במקום של הצוציק.
נ.ב.
(ולחשוב שכל זה קרה רק כי לא מצאתי דרך להגיע למסיבת שיכורים בשישי בערב).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
