אני לא יודע למה אני לא יכול להתקשר לאנשים סתם ככה, כי בא לי, כמעט אף פעם (ולאנשים מאוד ספציצים עוד יותר).
אני לא יודע למה אני לא יכול לשמור על קשר מיוזמתי.
אני לא יודע למה אני לא יכול לספר על משהו שחוויתי, כשההורים שואלים, כי מעניין אותם, וכי זה סתם עניין של מה-בכך.
יש עוד מיליון דוגמאות, אבל לא צריך אותן.
זה כמו מחנק קטן בגרון, שפשוט נמצא שם, ולא רוצה לתקשר, ואחר כך אני מחפש את התקשורת הזאת בנרות. אני חושב איך אני יכול לפצות על זה בדברים אחרים, אבל לא, כנראה שהתחושה לא תיעלם עד שאני לא אצליח לפתור את זה בעצמי.
כנראה שלפעמים אני קצת יותר סגור משחשבתי, שאני מסוגל להיפתח באמת רק בפני אנשים שאני מרגיש שאני מכיר באמת. או שזה סתם זיוני שכל?
העניין הוא, שאין לזה דפוס, זה לא קורה תמיד - זה פשוט מופיע, ואני לא מצליח למנוע את זה. זה נשמע מתרץ, והאמת, יכול להיות מאוד שזה באמת ככה, אבל אני לא מצליח לעלות על התשובה, או שאני עוצם עיניים חזק-חזק כדי להתעלם ממנה. לא יכול להעלות אותה במילים.
אני מרגיש כמו קמצן ברגשות, קמצן בתקשורת.
כמו סוטה שנתפס עם המכנסיים למטה.
כמו אוטיסט.
כמו ילד בן שמונה עשרה שמרחם על עצמו בלי שום, אבל שום סיבה אמיתית נראית לעין.
מרגיש מיותר.
כל כך מיותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
