פרי-פרי בעונתו יחיה.

אין לי מקום לברוח.

אני דחוק לפינה, ונטול כל דרך לתקשר.

אני דוחק את עצמי לפינה, ולא מחפש שום דרך לתקשר.

אני לא באמת מסכן.

אני לא באמת מאושר.

אני אחלה. אני בסדר, אני בטוב.

אני פשוט רוצה עוד. רוצה משהו נוסף.

בבקשה בבקשה.

אני רוצה משהו ולא מצליח לתפוס אותו

רק משום היותי חסר סבלנות. חייב ללמוד סבלנות. אני בוער באש גבוהה מדי שנכבית מהר מדי. לא מצליח לשנות את זה.

אני אהרוס אותו, אני אשרוף את הסיר.

ואחר כך אני אהיה זה שיצטרך לגרד את השרוף הבלתי-אפשרי מלמטה. ואולי אני אנצח את הסיר, אבל התבשיל כבר יהיה הרוס לבלי-היכר.

אותו דפוס, אותו עניין מוכר, אותה מציאות מדומה שאני יוצר לעצמי ונכווה כשהיא הופכת אמיתית. ואל משהו דרמטי על-אמת, סתם משהו פתטי שהצלחתי גם הפעם לנפח למימדים גרנדיוזיים.

אני מנפח הכל בראש ואז מקטין את זה במילים ("זה פתטי, זה לא באמת רב-משמעות") כדי לנסות לגרום לזה להיכנס לפרופורציות האמיתיות של זה ובסופו של דבר אני רק יוצא מבולבל, עם כאב ראש, כאב בטן וכאב לב.

כל האנשים היפים האלה... כל הנשים היפות האלה (איזה מפתיע אני, הא?).

"..הם משיגים את כל הבנות, הם יפים, אבל הם לא מחזיקים מעמד. האמנות שלהם לא מחזיקה מעמד. זה אנחנו, הלא-מגניבים, שכותבים את האמנות האמיתית. רוב מה שנכתב בעולם הזה עוסק בבחור הלא-מגניב שלא יכול להשיג בחורות. זה, וכל האהבה במסווה של סקס, וסקס במסווה של אהבה..." (ציטוט מקוטע ובפרשנות חופשית של דמותו של לסטר בנגס מ"כמעט מפורסמים").

כל מה שאני רוצה ושואף, בסופו של דבר, זה לתרבות המנוונת הזאת כביכול, לבחורות הכל-כך יפות האלה, שלעולם לא אשיג.

נ.ב.

והייתי מצטט גם את דמותו של טד וואלאס מ"היפופוטם" של סטיבן פריי, אבל תנו לי לסיים קודם את הספר.

4.11.2007 - אוקיי, ת'ראפיה. אני לא יכול יותר. קשה לי מדי. כמו בכל פעם כמעט, זה מרגיש כאילו לא היה לי קשה ככה בחיים. עכשיו הכי קשה. ובכל פעם שאני לא יכול יותר, עולה הקול הקטן והמטריף הזה בראש שאני אפילו לא יכול להעלות במילים כמה שאני רוצה שהוא ימות וישתתק. שיישרף. הקול הזה אומר, יותר נכון מתאר, את עצמי בעתיד, מודה על כל רגע שהיה לי קשה, אומר "כן, זה היה תהליך, נבניתי, היה לי קשה אבל עכשיו אני יודע יותר טוב..." לא! די, נמאס. זה שאני חושב את זה כל הזמן רק מוכיח כמה אני לא מספיק בסיטואציה, איך כל מה שאני עושה זה לנסות להסתכל על הכל מבחוץ. אני רוצה גאולה, אני רוצה תוצאות מיידיות, אני רוצה שהכאב ייפסק ושאני אעשה כל כך הרבה שלא יהיה לי זמן לחשוב. ודי, אל תגידו "תעשה, תיצור את החיים שלך בעצמך", די, לא רוצה! זה נמאס כבר, כל הקלישאות. אם הייתי עושה מה שאני באמת באמת רוצה עכשיו, בזה הרגע, לא הייתי פה. הייתי אימפולסיבי ועובר לירושלים ולומד מה שאני רוצה ללמוד, ולוקח ולוקח והרבה פחות נותן. לא שאני כזה נותן עכשיו. מכל הניסיונות האלה לשמור על עצמי ולשמור על שפיות אני רק נעשה יותר ויותר משוגע - אולי זה פשוט נועד להיות ככה. IT FEELS LIKE I SHOULDN'T BE HERE AT ALL, I SHOULD BE SOMEWHERE ELSE, DOING BETTER THINGS FOR MYSELF. ONLY MYSELF, THAT IS ALL THAT EXISTS  - הנה, רציתי אמת, הנה אמת, אני אנוכי. צדקת, שהר, צדקת כל הזמן, אני אנוכי ורוצה רק את טובתי, ואני יודע את זה ויודע שזה רע, אז אני מסגף את עצמי על זה. את ראית דרכי, ראית את האני האמיתי, ניצחת. אני נקרע מבפנים, אני קורע את עצמי מבפנים, ורוצה פורקן, ישועה, רוצה מצב יותר טוב מעכשיו. למה ככה? ככה למה. הכל שקרים וקלישאות וכולם מזיינים את השכל יותר ממני. אני לא סתם ילד קטן, מעצבן וקטנוני, אני פאקינג דובי-לא-לא שמתחמק מהכל ועושה לעצמו רע - הרי זה ברור שאני ארגיש רע בכל סיטואציה! לא רק שאני לא אופטימי, אני אשכרה מסרב לראות את הטוב. אני רק רוצה עזרה ותשומת לב ולהציל את העולם, אבל אייל, איך תציל את העולם אם אתה לא מצליח להציל את עצמך? למה כולם מתמודדים אחרת ממני? למה כולם טובים יותר ממני, טובים פחות ממני? למה כולם כל כך שונים? למה הכל כל כך טיפשי ומסובך? אוקיי, תורידו את השורות האחרונות. זה כבר באמת זיוני שכל. למי אני מדבר? למה זה תמיד חייב להיות מכוון כלפי מישהו? למה אני לא מאוזן? אמא אומרת שזה בגלל שאני אמן. זה מרגיש כאילו "הכל שקרים חוץ ממה שאמת". אני אפילו רוצה ללכת להצטרף לקרקס בגבעת אולגה, רק לא להיות פה. לא להמציא כל הזמן שאני עובד, לשכנע את עצמי שהקצת שאני כן עושה שווה את ההמון כלום שאני גם כן עושה פה. אוף, אוף, אוף. HELP! ומה אם בחרתי במסגרת הלא נכונה? הא? מה אם טעיתי? אני שונא לטעות טעויות גדולות. וזו לא סתם טעות, זו שנה שלמה. וזה אני המתוסבך ולא משנה לאן אני הייתי מגיע הייתי עושה צרות. אין אשמה באף אחד מלבד עצמי! אלוהים אדירים, אייל, תראה מה אתה עושה. אתה שוב לוקח את כל האחריות עלייך, גם את זו שלא שלך ואולי לא תהיה שלך לעולם. אתה חולה, אתה דפוק בראש. יצאת מפרופורציות לגמרי. יצרת לעצמך סרטים ומציאויות חולניות שלא עושות טוב לאף אחד. בא לי לבכות כל היום ולהוציא את השד הזה מתוכי. שד! צא! אתה הורס יותר משאתה בונה. כבר חמש, ומחשיך. אני כותב בקושי. אני מפחד מהכל. אני בורח מהכל. אני לא מתמודד באמת. אני רק מחפש קיצורי דרך וכמעטים. אני לא הולך עד הסוף. אני כמו בחורה במצוקה, כל התסמינים האלה של שריפה כלפי פנים וקריסה כלפי פנים. מה צריך לתקן? נראה לי שאתה יודע, אייל, אתה פשוט עצלן מדי. אוקיי, יודע מה, יש לי רעיון. בוא נתחיל ככה: אייל, אני אוהב אותך. אתה צריך אהבה. אתה בן אדם טוב שיש לו הרבה מה לתת ונותן, נותן, נותן. אתה ילד טוב. אתה בסדר. צא מנקודת הנחה שאתה בסדר. שאתה מאה אחוז, שאתה טוב, שלא עשית רע לאף אחד ולא התכוונת לעשות רע לאף אחד. אתה לא מפגר, ואף אחד מסביבך לא מפגר. כולם אנשים בוגרים. אבל החיים זה לא מלפפון! שום דבר לא פשוט פתאום. אבל אני אוהב אותך - אוהב, אוהב, אוהב. PEACE. LOVE! LA LA LA LA LA, LA LA LA LA LA, LA LA LA LA LA LA LA LA LA LA LA LA... DU DU DU DU DU DU DU DU DU... HA HA HA HA HA HA HA HA HA HA HA! HA HA HA HA HA HA HA! 

5.11.2007 - זה כמו התקף גזים מזויין, דיכאון שבא משום-מקום, והדרך היחידה להיפטר ממנו זה לכתוב ולהפליץ, ולכתוב ולכתוב ולכתוב. הלוואי שהיה פיתרון אחר. מספיק להתחמק. צריך לגעת בשורש הבעיה. אבל מה שורש הבעיה? יש פה כל כך הרבה שורשים, וזה מוטמע כל כך חזק שאתה אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אין פה התחלה-אמצע-סוף. אין סוף. יש לי פלוץ. קקי. 

6.11.2007 - אני פתאום קולט - ברגע שיש אצלי ידיעה שהאחריות היא לגמרי עליי ושאין לי גב, אני נלחץ. אני חש ברע ואני פשוט לא רוצה להיות שם. אני חייב את התחושה שלא הכל תלוי בי, שתמיד יש מישהו מבוגר וחכם  ממני. אני לא רוצה להיות הכי טוב, אני לא רוצה לשאת בכל האחריות. אני רוצה שותפים חזקים ממני, שותפים שאני אוהב ושאני יכול ללמוד מהם, ושהם יכולים ללמוד ממני. ואני רוצה, שוב נחזור על זה, אהבה. אהבה זה טוב, אהבה אולי תוכיח שיש לך משמעות ושיש מישהו שזקוק לך. שאתה לא מיותר. שאתה לא סתם תופס מקום.

שחרר, שחרר כבר שחרר שחרר שחרר לא יכול לא יכול לא יכול לא יכול כן יכול תפתח את העיניים ממה אתה מפחד כל כך מה מעיק עלייך דבר דבר דבר. בבקשה?

כל הילדים הם אגוז קשה שצריך לפצח, אבל לא כדאי שאני אפצח קודם את עצמי? בבקשה הצילו, אני אגוז.

אגוז.

אגוז שלא יודע לכתוב, תדפוק את הראש במקלדת.

הצילו.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

עוד אין סוף טוב.

עוד אין סוף.

רק התחלתי.

התחלנו.