פרי-פרי בעונתו יחיה.

סבא יקר,

אף פעם עוד לא כתבתי לך, לא כשהיית בחיים וגם לא מאז שנפטרת. אבל מאז האזכרה האחרונה שלך, לפני שנה בדיוק, הבטחתי לעצמי שהשנה אכתוב לך. יש בזה גם משהו סמלי בשבילי - חמש שנים מאז שנפרדנו ממך - שלא לדבר על כך שהשנה אבא, אמא והמשפחה מציינים גם עשרים שנה לפרידה מסבא שמואל, שאני קרוי על שמו.

קשה לי להגדיר במילים את החוויה שלי ממך, את היחסים שלי איתך בתור נכד. אבל מאז שנפטרת, בכל פעם שנתקלתי במשהו שהזכיר לי את סוג החוויה הזו, הוצפתי ברגשות וכמעט תמיד פרצתי בבכי.

יש שלושה או ארבעה מקרים כאלו שאני זוכר בבירור. זה אולי יישמע טיפשי, אבל המקרים האלה היו כאשר צפיתי בסרטים או הצגות מסויימות.

בסרט "סיפור פשוט" מגולל סיפורו של איכר זקן, היוצא למסע חוצה ארצות על גבי מכסחת דשא. באחד החלקים האחרונים של הסרט, אותו זקן יושב בבר ומשוחח עם זקן אחר, והם נזכרים ביחד בחוויות ממלחמה ישנה. במשך כל הסרט זלגו לי דמעות, ובמהלך הסצינה הזו התחלתי לבכות כשהבנתי שהיא מזכירה לי את השיחות השקטות והארוכות שהיו לי איתך, בהם גוללת סיפורים שונים באיטיות וסבלנות אינסופית.

בסרט "הדברים שמאחורי השמש" מתוארים סיפוריהם השונים של משפחה אחת, אחד מהם על הפרידה מהסבא. הסצינה היחידה שבה הזדהיתי עם הסרט היתה כאשר הסבא נפטר לבסוף, והיא הזכירה לי את תחושת האובדן האישי שהרגשתי כאשר אתה נפטרת.

ההצגה "ויה דה לה רוז'ה", המתרחשת סביב שולחן ארוחת ערב ענקי, תוך כדי אכילת ארוחת ערב אמיתית, הזכירה לי בצורה שקשה לתאר את הארוחות המשפחתיות העצומות שעליהן ניצחת בכישרון רב, בין אם במתכוון (סדרי הפסח) ובין אם לא.

לבסוף, החוויה האחרונה היא דווקא זו שבשלה החלטתי שאני סוף סוף בשל, מוכן ורוצה לכתוב לך:

בשנה שעברה סבתא ציינה, תוך כדי דבריה על פועלך בשרונה, שהיא תשמיע הקלטה של קולך מדבר. כשעיכלתי את המשמעות של מה שאמרה, הלב שלי התכווץ. אני מודה שהצליל של הקול שלך כבר הפך לזיכרון מעורפל אצלי דאז, ואחרי שעברתי הצפת רגשות כל כך רצינית אחרי דברים כמו סרטים והצגות, פחדתי מתגובתי שלי כשאשמע לפתע את הקול הזה. לא ידעתי אם אוכל להתמודד עם זה. כשהיא עמדה ללחוץ על הכפתור של הרשמקול כבר הייתי מוכן לקבל את ה"בום", את הסטירה בפרצוף, אבל היא לא הגיעה.

זה היה מפתיע: הנוכחות של הקול שלך בין כולם היתה פתאום כל כך טבעית, כל כך חיה. ולא רק זה - כשסבתא הוסיפה לדבריך המוקלטים פירוטים היסטוריים נמהרים, ממש כמו שהיא היתה עושה בכל פעם שהייתם יושבים ביחד והיית מספר משהו, זה כבר הרגיש כאילו מעולם לא הלכת. זה היה כל כך מצחיק ומרגש.

זהו, סבא. אני חושב שכל מה שאמרתי עד עכשיו ממחיש כמה הייתי רק רוצה לספר לך סתם דברים שראיתי או שקרו לי בחיים, וואי סבא, כמה דברים קורים לי בחיים. כשהלכת עוד לא הייתי אפילו בן 14, ועכשיו אני כבר בוגר תיכון בשנת שירות - ולא רק אני התבגרתי - גם שלו, קדם, אורית וגיל. ויותר משחבל לי שלא זכיתי להכיר אותך יותר לעומק, עצוב לי על שאתה לא זכית לראות לאיזה בני אדם הפכנו ואנחנו עדיין הופכים.

באהבה גדולה ובגעגועים גדולים,

אייל.   

יום שישי, 12 באוקטובר, ל' בתשרי.

אני אחרי צפייה בפרק של סדרת "גיבורי תרבות" שבערוץ שמונה, שאמא ואבא הקליטו לי לפני שבועיים (על עלי מוהר). אני יוצא החוצה להוריד כביסה, ומראה עץ הזית והכביסה באור הלבן, החזק והמסנוור (כבר שבועות שמשקפי השמש לא ירדו לי מהעיניים, עד עכשיו) בשילוב עם החום הכבד גורמים לי לרצות פתאום...

שנהיה אני, והמשפחה, ומשפחת שילה וצדיק וכהן ולקח ופיבך אי-שם בפיקניק, ואנחנו קטנים-קטנים-קטנים, וזה טיול משפחות חסר דאגות (נחל כזיב? כליל? פארק הסלעים? לא שזה קרה אי פעם, אבל זו הפנטזיה). ואין דבר מלבד עצי זית בשמש המסנוורת שזזים ברוח, רעש של מעיין מפכפך בקרבת מקום, ריח של אוויר צח וגלילי וכוס מיץ תפוזים קפואה.    

מממ...

יש עוד כמה תמונות לפתח, יש עוד רגישות לפתח, ובינתיים אני לא מצליח לכתוב מה אני מרגיש. אני אכתוב עובדות, כי אני בחיים, ואני זז ונושם, אבל אני לא מצליח לבטא רגשות - כי כל מה שאני מעלה בדעתי לכתוב מרגיש לי מזוייף (או לחילופין, מציף ברמה כזו שאני לא כל כך רוצה להתמודד עם זה כרגע).

*הייתי במתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) במשך שבועיים וחצי, והתנסיתי בעבודה תיאטרלית בשילוב עם וידאו ומסכים.

*הייתי בפתיחת התערוכה הקבוצתית בגלריה טל שבכפר ורדים, שם מוצגת העבודה הזאת שלי.

*הורדתי חמישה קילו ועד לשורות אלו הספקתי להעלות שלושה חזרה.

*ראיתי שני סרטים בקולנוע - "נודל" ו"משפחת סימפסון".

*ניסיתי להשיג את שהר במשך כמה ימים, ללא הצלחה.

*הייתי במסיבת הגיוס של לירון.

*הייתי ב"עיר הבירה" בירושלים ובהצגה עם בר, ארי וים.

*קניתי משקפי שמש.

*הייתי בירדן שלושה ימים עם הדר, יום וחצי בפטרה ויום וחצי בעקבה.

*הייתי שוב בירושלים וראיתי הצגה קצרצרה של אחות של רסולי במסגרת פסטיבל תיאטרון הבובות הבינלאומי.

*הייתי בתל אביב, פגשתי את שרון, אכלנו ביחד "גלידת סבתא" בנווה-צדק ואחר כך הלכנו לבניין של התק"ם כדי לפגוש את "שולחן הש"שינים" שהקימו יותם, רסולי ודניאל, עם מטרה לפרוייקטים סביבתיים. יש הכוונה לעבודה בשביל-סובב-כינרת בסביבות נובמבר. פרשתי מהארגון.

*קראתי את הספר השביעי של הארי פוטר, הגרסה האמריקאית.

*נמרוד עזב את להקת "ורטיגו" והתחיל לטפל בשיטת "אילן לב", כעת בתשלום: הוא נוסע בעוד שבועיים לטיפולים בלונדון במשך חודש.

*הייתי שבוע בקומונה החדשה שלי בחדרה, בשכונת קאנטרי קלאס שעל יד הרכבת: אנחנו בקומה השנייה בבניין עם שמונה קומות וגג שצופה על רוב חדרה, אם לא כולה; היינו בים.

*הייתי שבועיים בחוות הצופים שברמת יוחנן, בהכשרה לקראת שנת שירות בעמותת אלון: צחי הודיע לי שהוא מתחתן, כנראה בקיץ הבא; היינו ביום שישי בפאב ברמת יוחנן. הכרתי משקה שקוראים לו "בחרובקה" - הרמנו כוסית לכבוד צחי; ראיתי שישה סרטים בדי-וי-די - "אלדין", "אור", "הכל מתחיל היום", "עיר האלוהים", "אמריקה X" ו"בלעין חביבתי"; הנה רוב הציורים שציירתי בזמן הסמינר -

*אה, כן, ויש לי פלאפון עכשיו. מהעמותה.

*ראיתי את הציונים שלי באינטרנט, והמצב הוא כזה: מתמטיקה - 93; אזרחות - 83; ספרות - 87; תנ"ך - 91; תולדות האמנות - 99; אמנות - 100; תאטרון - 100.

*הייתי בשיח גלריה בגלריה טל, ואני מתכוון להוציא את העבודה שלי כמה שבועות לפני סגירת התערוכה, כי היא ועוד ארבע עבודות שלי משתתפות בתחרות של מוזיאון הכט.

*יש עוד מלא דברים, אבל אני לא מצליח להיזכר בהם כרגע.

*מחר אני חוזר לעוד שלושה ימים בקומונה וחוזר הביתה לחגוג את ראש השנה ולראות את ברי סחרוף בחוף "בננה ביץ'" שבאכזיב.

*נ.ב.

.ART IS USELESS. GO HOME 

(.L'art est inutile. Rentrez chez vous)